וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
העמק דבר
ויען משה. עניה הוא בקול כמש״כ בס׳ בראשית י״ח כ״ז עפ״י הגמ׳ סוכה דף ל״ב. הנה כשסירב משה בראשונה לאמר מי אנכי. הי׳ זה מדרך המוסר כמו שעשו כן ישעיה וירמיה. וכששאל בשני׳ מה אמר אליהם. שאל כהוגן לצורך הענין. אבל כשבא לסרב עתה הבין שאינו מדרך המוסר לבא בדברים כאלה לפני ה׳. אבל מדת הענוה ושפלות גברה עליו כ״כ עד שראה עצמו מוכרח לצאת מגדר המוסר וד״א. והצר לו מאד והרים קול בכיה לאמר מה יעשה ואין בכחו להקים דבר ה׳. וכיב״ז נתבאר בס׳ בראשית שם:
רבנו בחיי
שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנו על מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל הוא, והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהילים ק״ד:י״ז) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.
משנת ארץ ישראל
ונותנין אפר מקלה – אפר שרפה. סתם "אפר" משמעו אף עפר, אבק (בראשית יח כז; מלאכי ב כא). משום כך התנא שונה אפר מקלה88"מקלה" נמצא בכל כתבי היד של המשנה ושני התלמודים, בציטטה של המשנה בתוספתא (פ"א ה"ח) ובציטטה בתלמוד הירושלמי (סה ע"א) ובתלמוד הבבלי (טז ע"א). כך אף בציטטה בבראשית רבה, פמ"ט עמ' 513. בחלק מכתבי היד של כל המקורות שהבאנו המילה "מקלה" נעדרת ונאמר רק ששמים אפר. המילה חסרה גם בכל ספרי הראשונים של המשנה. בברייתא בתלמוד הבבלי טו ע"ב אנו קוראים: "ובשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר על גבי התיבה... רבי נתן אומר אפר מקלה". הדרישה לאפר מקלה בדווקא היא דעתו של רבי נתן, ואולי בהשפעת דבריו נכנסה המילה "מקלה" למשנתנו ולמקורות האחרים. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1071. , אפר שבא משרפה, על גבי התיבה – כדי להראות את צער הציבור וסבלו. בתלמודים (ירו', סה ע"א; בבלי, טז ע"א) נאמר שהאפר על הארון מבטא את הנאמר בפסוק "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו), "ובכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט), כלומר הקדוש ברוך הוא מצטער אף הוא עמנו בצרה. רעיון זה שהקדוש ברוך הוא סובל יחד עם ישראל, גולה עם ישראל ונגאל עמו, מצוי בספרות התנאים89רעיון זה חוזר ונשנה בפי רבי עקיבא ותלמידיו בדרשות לפסוקים שונים. ראו מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פי"ב, עמ' 52-51; ספרי במדבר, פד, עמ' 82; שם, עמ' 83; שם, פיס' קסא, עמ' 222; ספרי זוטא, י לה, עמ' 267; ירו', סע ע"א ועוד; בבלי, מגילה כט ע"א ועוד. , אך ספק רב אם בימי התנאים ביקשו לראות, ולו בצורה סמלית, בתיבה עם הספרים ייצוג כביכול של ריבון העולמים. האפר הוא ביטוי מקובל לצער ואבלות.