פרשנות מצטטת על בראשית כג:ד

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ יְשִׁיבַת אָבִיו״, אוֹ ״וַיָּגָר יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו״, וְעוֹד ״בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ לָמָּה לִי? אֶלָּא לְפִי שֶׁמַּאֲשִׁים אֶת יַעֲקֹב עַל שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בָּעוֹלָם הַזֶּה יְשִׁיבָה שֶׁל קֶבַע, לִהְיוֹת כְּתוֹשָׁב בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּמְקוֹם מְגוּרֵי אָבִיו, כִּי אָבִיו לֹא כֵן עָשָׂה, אֶלָּא הָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּגֵר וּכְאוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ (בראשית כו, ג). הִזְכִּיר לְשׁוֹן ״גּוּר״, כִּי רָצָה ה׳ שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל קֶבַע בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי אֵין לוֹמַר שֶׁלְּכָךְ הִזְכִּיר לְשׁוֹן ״גּוּר״ לְפִי שֶׁהָיָה בְּאוֹתוֹ פַעַם דָּר בְּאֶרֶץ לֹא לוֹ, וְהַדָּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה נִקְרָא ״גֵּר״, עַל זֶה אָמַר ״בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״. וּבְאוֹתָהּ אֶרֶץ הָיָה יִצְחָק תּוֹשָׁב, כִּי שֶׁלּוֹ הִיא, שֶׁכֵּן אָמַר אַבְרָהָם ״גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם״ (בראשית כג, ד) – ״אִם תִּרְצוּ הֲרֵינִי גֵר, וְאִם לָאו אֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין״ כוּ׳, אִם כֵּן גַּם יִצְחָק הָיָה תּוֹשָׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, כִּי יְרֻשָּׁה הִיא לוֹ, וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״גּוּר בָּאָרֶץ״? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעַל גֵּרוּת הָעוֹלָם הַזֶּה אָמַר לוֹ כֵן, שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ לוֹ יְשִׁיבָה שֶׁל שַׁלְוָה אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ שֶׁלּוֹ, כִּמְדַיֵּר בֵּי דַיָּרָא (ראש השנה ט:). וְיַעֲקֹב לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, עַל כֵּן קָפְצָה עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף.

שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'. וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.

גר ותושב אנכי עמכם. התחיל להשפיל עצמו במדתו. לפי שהיה צריך להם. ואמר אף על פי שאני גר. כבר נתישבתי עמכם זמן רב. והריני חשוב כאחד מכם. ולכן תנו לי אחוזת קבר עמכם. אחר שאני מכם. ואקברה מתי מלפני. כי אין ראוי לעכב המת. כאמרם ז"ל במועד קטן ולא של נשים לעולם מפני שקרובות להתנוול. ולפי שהוא השפיל את עצמו. סבב הגבהתו ואמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ואמר לאמר לו כדי שיאמר. ויענו בני חת את אברהם. אבל אמר לאמר לו. להורות שרצו להשיב לו כפי דבריו מלה במלה. וכן תשובה ראויה והוגנת לו לפי מעלתו. וזהו לאמר לו. כנגד וידבר אל בני חת שהוא כמו בני האלהים. אמרו שמענו אדוני. כנגד גר ותושב. אמרו נשיא אלהים. אינך גר אלא נשיא. ואינך תושב. אלא אדון ומלך. וזהו אלהים. וכנגד תנו לי אחוזת קבר. אמרו במבחר קברינו קבור את מתך. כלומר אחר שאתה נשיא ומלך. מי יתן לך. כי ממך הכל ומידך נתנו לך. והנשיא נוטל בראש מן המובחר. ולכן במבחר קברינו קבור את מתך. ולא די זה אלא שאיש ממנו את קברו המוכן ועשוי וחצוב לעצמו. לא יכלה ממך. ולפי שבכאן לא דיברו אלא הגדולים והשופטים. כי אין ראוי לכל העם להשיב לכבוד אברהם אלא הם נתנו רשות לגדולים לדבר זה. אמר וישתחוו לעם הארץ. שהוא כלל העם. ולהם ראוי ליתן הכבוד בראשונה. ואחר כך לבני חת שהם הגדולים. וחזר לומר להם שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי וכו':