פרשנות מצטטת על בראשית כד:ג

אל הארץ אשר אראך. וזה קשה ג"כ על האדם להחזיק בדרך ואינו יודע אנה ילך והכל היה קל בעיניו לאהבת המקום. פירש"י והלא כבר יצא משם עם אביו עד שבא לחרן אלא כך אמר לו הקב"ה התרחק עוד מבית אביך. ור' אברהם פי' וכבר אמר השם לאברהם לך לך מארצך כי זה הדבר היה בעודנו באור כשדים ושם ציוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם. וכתב הרמ"בן וזה אינו נכון שאם כן היה אברהם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו הלך אל ארץ כנען ועוד הכתוב שאומר ואקח את אביכם מעבר הנהר היה ראוי שיאמר ואקח את אביכם מאור כשדים ועוד כי אברהם בצוותו על אליעזר לקחת אשה לבנו אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך לארם נהרים אל עיר נחור א"כ היא ארצו ומולדתו ולא כאשר ישתבש ר' אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אלא העיקר שחרן הוא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו עד עולם שהוא מארץ עבר הנהר ושם נאמר לו לך לך ונצטוה לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו:

איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה וגו'. כבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון והפה שברא הקדוש ברוך הוא באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדלו והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד והוא שנאמר תהלת יי' ידבר פי (תהלים קמה כא) ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה והנה המקיים נדריו פותח הפה העליון לדבר טובה על ישראל וההפך הפך. אף כי על דרך הקבלה כבר ביארנו סוד הנדרים והשבועות בסוף וירא. ודע כי העובר על השבועה אין לו שורש וקיום במרכבה העליונה כי נעקר מכל השביעיות שהרי כלם נסתלקו ממנו בכפרו בהם ונטלו חייו מן העולם ולפיכך נקראת מדה זו חי העולמים. וכתב הרב הגדול ז"ל וטעם כי ידור נדר ליי' אינו כמו אשר נשבע לי"י (תהילים קל״ב:ב׳) כי הוא כמו וישבע לו שנשבע אליו לצרכו. אבל בשבועות נאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג) ואשביעך ביי (בראשית כד ג) השבעה לי באלהים (בראשית כא כג). אבל בנדרים לא נאמר ידור ביי' אלא ליי' וכבר זכרו חכמים טעם הדבר בספרי אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי יי' וחי נפשך (מלכים ב' ל ד) והסוד כי השבועה מלשון שבעה כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט א'). והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב) נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות והנה כל נדר ליי' וכל נשבע ביי' עכ"ל ז"ל. ולשון נדר יש מפרשים נ' דרים כלומר שהם מכוונים לנ' שערי בינה. כוונת הרב ז"ל כי חיי המלך רומז לבינה והמלך לתפארת. ועוד נמצא בנימוקי הרב הנזכר בלשון הזה ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהנדר לבנין יסוד והשבועה בו' והה"א אחרונה בשם ברורה וידועה בהיותה מששה גרועה. נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים לכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פריהן מאותן נטיעות. ואני אומר באולי כי זה הטעם בנדרי הבאי ולנדרים שאין בהם ממש וזירוזין שאין הנדר חל עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה ממנו נעלמה נדר ולא ידע מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום החכמה. עכ"ל ז"ל. והבן אמרו חי יי' וחי נפשך כי אין דרך הנשבע להקדים המרובה למועט. ומכאן תבין לשון הרי עלי האמור בנדר ונדריה עליה. והנה החוטא בנדר ועובר בבל תאחר הוא חוטא בחיי המלך היא אם הבנים שמחה שנאמר כי אם לבינה תקרא (משלי ב ג') זהו מאמרם בעון נדרים בנים מתים. אמנם החוטא בשבועה הוא מפריד בין המדות ויותר באחרונה הנקראת שבע שנאמר ויקרא אותה שבעה והרי הנשבע לשקר כאילו מפרידה מן הבנין כמה דאת אמר ובפשעכם שולחה אמכם (ישעיה נ א') ויש מפרשים כי המלך היא הבינה הנקראת מלך וחיי המלך החכמה סימן לדבר והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז יב). והעובר על מצוה זו במזיד ולא עשה תשובה אמרו קצת המקובלים האחרונים כי סופו להתגלגל באשה נדרנית זהו שכתוב איש כי ידור נדר ליי' וגו' וסמיך ליה ואשה כי תדור נדר ליי' וגו' ויצטרכו אביה ובעלה להפר נדריה מדה כנגד מדה ולזה נתכוונו רבותינו זכרונם לברכה שאמרו אי אפשי באשה נדרנית כי כבר היתה זכר ונחלף לנקבה. ועוד אמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך (משלי כב כז). ואם הוא חטא אשתו מה חטאה אלא ודאי רמז לשני דברים כי הוא לקח האם מעל הבנים ולפיכך אשתו ובניו מתים. ועוד שאשתו אפשר שהיה זכר נדרן ולא קיים ועכשיו נזדווג עם נדרן ואינו דין שיתקיימו שניהם כאחד ידחה הראשון מפני השני ואם קבלה נקבל. והבן מאמר רבותינו ז"ל שאמרו היתר נדרים פורחין באויר כי באמת הן פורחין באויר של מעלה עד הגעתן למקום הנקרא נדרים ושם מתבטלין הגזרות. דוגמא לדבר תפלתן של צדיקים שמבטלין הגזרות. ואמרו רבותינו ז"ל בויעתר יצחק מה עתר זה מהפך את הגורן אף תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הדין למדת רחמים וכבר רמזתי זה וזהו מאמרם הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו שאם לא היה היתר לנדרים לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט:

כנעני תגרא. ולא כמשמעו, דאם כן למה הוצרך למכתב "בת איש כנעני", מסתמא כיון שבארץ כנען היה – כנען הוא, שכל הארץ כנעניים היו. ובמסכת פסחים (נ.) איתא 'אפשר בא אברהם והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כד, ג), בא יצחק והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כח, א), והוא ישא כנענית, אלא תגרא'. אמנם לפירש"י דלקמן בפרשת ויחי (נ, יג) שאמר אל ישא אותי אחד מבני בניכם, שהם מבנות כנען, (אותה) [הרי] שנשאו כנעניות, ואם כן נוכל לומר כאן דכתיב "כנעני" כמשמעו, וצריך לומר הכא דמדקדק שהיא 'בת תגרא' לא בשביל דאיך עברו על צוואת אביהם, אלא שקשה אמאי הוצרך לומר "בת איש כנעני" כי סתמא כולם כנעניים הם. והא דקאמר 'אפשר שהיה עובר על מה שציוה אברהם וכו', וכן יצחק', היינו אליבא דמאן דאמר תאומות נולדות עם השבטים, דאיכא פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה; רבי יהודה סבירא ליה אחיות תאומות נולדו עם השבטים, ור' נחמיה אומר כנעניות היו, ופירוש רש"י לקמן (נ, יג) – אליבא דר' נחמיה. ואם תאמר ור' נחמיה דסבירא ליה דכנעניות היו תקשה ליה 'אפשר בא אברהם והזהיר וכו", ויש לומר דוקא כאשר עדיין לא נולדו י"ב שבטי ישראל שהם בני ישראל – אם היו נושאים כנעניות לא היו בטלים בתוך כלל ישראל, אבל כאשר היו כל י"ב שבטים – ונחשבו לאומה – כדכתיב למעלה (לד, טז) אצל שכם בן חמור "והיינו לעם אחד", וקודם לכן – היו שני אומות, אם כן שם אומה עליהם מיד שנולדו השבטים, וכאשר נחשבו לאומה אין איסור בזה, לפי שכל המתחבר לאומה הרי הוא כאומה ובטילה אצלם לגמרי, ונחשב בכלל ישראל. והכי אמרינן דכנעניות אינה אסורה אלא אם כן לא חזרו בתשובה, אבל חזרו בתשובה לא, וכדכתיב (ר' דברים כ, יח) "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", הא אם עשו תשובה מקבלים, וכדאיתא במסכת סוטה (לה ע"ב). אבל ר' (נחמיה) [יהודה] סבירא ליה כי שם 'אומה' נופלת גם כן על הנקיבות, ולפיכך אין לומר שהשבטים הם כמו אומה והגר שבא בהם בטל בהם, כי עדיין אינם אומה בלא נקיבות:
ואם תאמר לרבי (נחמיה) [יהודה] למה נולדו עם השבטים נקיבות תאומות – ישאו גם כן ממשפחות אברהם, ואין זה קשיא, כי לדעת ר' (נחמיה) [יהודה] כיון שעכשיו יהיו נעשים אומה בפני עצמם על ידי נשותיהם, אין סברא שיהיה להם חבור עם אומה אחרת – רק אל עצמם, כי עתה ראוים להבדלה שהרי היו אומה בפני עצמם, ואין ראוי שיהיה חבור להם אל אומה בעולם. ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי, דסבירא ליה לר' (נחמיה) [יהודה] כיון שיעקב יצאו ממנו השבטים כלם, ולא כמו אברהם שיצא ממנו יצחק לבד, ויצחק יצא ממנו יעקב ועשו, ומן יעקב יצא הכל בלי חסרון הכל שלם לגמרי – אף הנקיבות יצאו ממנו עד שלא היה חסרון במה שבא ממנו, אבל לר' (יהודה) [נחמיה] עיקר הם הזכרים, והם נקראים שבטים, ולכך די היה בשבטים עצמם:

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. וְלֹא אָמַר "וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו'? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ: