פרשנות מצטטת על בראשית כד:כא

ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. הטעם שהשביעו באלהי השמים. לפי שאברהם היה סבת קיומם. כאומרם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. וכמו שפירשתי באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. שחוזר לאברהם שהוא קונה שמים וארץ והעמידם. וזהו אברהם קנין אחד. וכל זה בשביל מעשיו. ובפרט בשביל ברית מילה שקבל בראשונה. וזהו אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. שהוא ברית מילה של אברהם. ואחר שהוא סבת קיום שמים וארץ. רצה להשביעו באלהי השמים והארץ. בענין שהשם יזכור לו זה הזכות. ולכן חזר לומר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ואמר אשר אנכי יושב בקרבו. לרמוז שלא יטעה לומר אחר שהוא יושב בקרבם אם לא היו ראויים והגונים. לא היה יושב עם חברת מתי שוא. לזה אמר עם כל זה לא תקח אשה לבני משם. ולפי שבדברי אברהם היה ספק כי לא השביעו אלא שיקח לו אשה ממשפחתו. ואם ילך יצחק וישא אשה ממשפחתו היה נקי מהשבועה. לזה אמר העבד כציר נאמן. אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך. והשיב לו השמר פן תשיב את בני שמה. כי אם תשיבהו שם הייתי עובר מאמר השם שלקחני מבית אבי ואמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואם היה רצונו שאשוב אני או בני שמה. למה לקחני מבית אבי כי טוב לי היותי בבית אבי. ואם תאמר שזה יספיק לי אבל בני חוזר. זה שקר כי הוא אמר לי לזרעך אתן את הארץ הזאת ואחר שבני הוא מלך הארץ הזאת. הראוי למלך לילך למלכות אחרת להיות שם עבד עולם. ואחר שזה כן הוא ישלח מלאכו לפניך ויצליח דרכך. אבל בשום ענין את בני לא תשב שמה. אח"כ אמר שהתקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולמלחמה ולתפלה. לדורון ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. למלחמה ויקם וילך אל ארם נהרים להורות שנזדרז מאד למצות אדוניו. עד שקם בזריזות וילך מיד אל ארם נהרים בו ביום. כמו שאמרו חכמים ז"ל שקפצה לו הארץ דכתיב ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי. ולתפלה אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. כלומר לי אע"פ שאיני ראוי הקרה נא לפני על צד הקרי. אבל עם אדוני שהוא ראוי עשה חסד. וסדר בקשתו הנה אנכי נצב וגומר. ולפי שזה היה דבר פלא ואי אפשר להעשות אלא על הצד הנס ובצירוף זכיות הרבה. צירף ליצחק עם אברהם. ואמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק מצד זכותו. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ולפי שרבו הזכיות. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגומר. להורות שהשם השלים עצת מלאכו ואע"פ שהוא לא אמר אלא והיה הנערה. אחר שכוונתו היתה שתהיה ממשפחת אברהם והוגנת לו. כן השלים השם דברו וכוונתו. וזהו אשר ילדה לבתואל. ומצד הנערה והנערה טובת מראה מאד. ולפי שבכאן היה חסר תנאי אחר. כי אע"פ שתהיה ממשפחתו ואשה יפה. אולי היא סרת טעם. לזה אמר שהיתה ג"כ נאה במעשיה. וזהו שאמרה שתה אדוני. לפי שהוא אמר דרך מוסר וענוה הגמיאני נא מעט מים שהוא כמו גמיאה קטנה. השיבה היא בנדבת לבה שתה אדוני כנפשך שבעך. וכשראה עוצם זריזותה וחריצותה. אמר והאיש משתאה לה מחריש. כלומר כי מן הדין ומדרך המוסר היה לו לדבר ולומר גברת לא תטריח עצמך פעמים רבות כי די בזה. לזה אמר כי כן היה ראוי אלא שנבהל ונאלם כאלם לא יפתח פיו והחריש אף על פי שהיה לו לדבר. וזהו מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו. או אם היה מקרה:

וַיִּשְׁתַּחוּ וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (מכילתא יתרו א) אָמְרוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִישׁ״ – מִי הוּא שֶׁקָּרוּי אִישׁ? זֶה מֹשֶׁה, עַד כָּאן. הִנֵּה טַעַם שֶׁלֹּא אָמְרוּ כִּי שְׁנֵיהֶם הִשְׁתַּחֲווּ זֶה לָזֶה, לְצַד שֶׁאָמַר לְשׁוֹן יָחִיד ״וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ״, זֶה יַגִּיד כִּי אֶחָד לְבַד הִשְׁתַּחֲוָה. וְאִם תֹּאמַר לְדִבְרֵיהֶם ז״ל וַהֲלֹא מָצִינוּ שֶׁגַּם יִתְרוֹ נִקְרָא אִישׁ, דִּכְתִיב (שמות ב:כא) ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ״, יֵשׁ לְחַלֵּק בֵּין קְרִיאַת אִישׁ שֶׁל יִתְרוֹ לִקְרִיאַת אִישׁ שֶׁל מֹשֶׁה. וְקֹדֶם אָעִירָה שַׁחַר מַה מַעֲלָה יֵשׁ בְּשֵׁם זֶה שֶׁל אִישׁ, וַהֲלֹא כָּל אָדָם יִקָּרֵא אִישׁ וּנְקֵבָתוֹ אִשָּׁה, וְגַם בַּבְּהֵמוֹת מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נֹחַ (בראשית ז:ב) ״שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ״. אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה שֵׁם אִישׁ כְּשֶׁיִּהְיֶה בִּמְקוֹם זִכְרוֹן הָאָדָם וְיוּסַף לוֹ לִוּוּי קְרִיאַת אִישׁ, זֶה יַגִּיד שֶׁהוּא לְשׁוֹן מַעֲלָה. וּבִמְקוֹם שֶׁיֹּאמַר אִישׁ בְּלֹא זִכְרוֹן שְׁמוֹ, זֶה יִמָּצֵא בִּמְקוֹם הַשֵּׁם וְלֹא יַגִּיד מַעֲלָה, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר (בראשית כד:כא) ״וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ״, ״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ״ (בראשית לז:טו). וְגַם זִכְרוֹן אֲנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ ז״ל (במדבר רבה טז) שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, דַּוְקָא בְּצֵרוּף זִכְרוֹן שְׁמָם, דִּכְתִיב (במדבר יג:ג) ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים״, שֶׁאַחַר שֶׁזָּכַר שְׁמָם חָזַר לוֹמַר ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים״, זֶה יַגִּיד לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת. מַה שֶׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיִּהְיֶה בִּמְקוֹם הַזְכָּרַת שְׁמָם כִּנּוּי זֶה, אֵין זוֹ מַעֲלָה, כְּאָמְרוֹ (במדבר כב:ט) ״מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ״. וְהִנֵּה מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות יא:ג) ״גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה״, ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״ (שמות לב:כג), הֲרֵי הִזְכִּיר שְׁמוֹ וְהוֹסִיף לוֹמַר ״הָאִישׁ״, זֶה יַגִּיד כִּי לְמַעֲלָה וְאַדְנוּת יְכַוֵּן. וְזֶה הוּא אָמְרָם: מִי הוּא שֶׁקָּרוּי אִישׁ? זֶה מֹשֶׁה, פֵּרוּשׁ אִישׁ, לְשׁוֹן שְׂרָרוּת וּמְשִׁילוּת. אֲבָל יִתְרוֹ, הֲגַם שֶׁמָּצִינוּ לוֹ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, לֹא מָצִינוּ אוֹתוֹ בְּלִוּוּי אֶלָּא בִּמְקוֹם זִכְרוֹן שְׁמוֹ אָמַר ״הָאִישׁ״, וְהוּא שֵׁם הַצּוֹדֵק עַל כָּל נִבְרָא זָכָר.

וישתחו. דקדוק וישתחו קשה, ידענו כי שרשו מבעלי הה"א באחרונה, והנה הוי"ו במקום ה"א, כוי"ו "שלו הייתי" (איוב טז יב) שאמר ממנו לא שלותי (שם ג כו), והנה כאשר אמרו לשון יחיד וישתחו, היה ראוי להיות וישתחוה כי התי"ו מבנין התפעל כמו, והאיש משתאה לה (ברא' כד כא), כי משפט אותיות השיניים אם היה אחד מהם פ"א הפועל, והיה האות אשר לפניהם תי"ו התפעל, והנה בעבור שהחליפו הה"א בוי"ו במלת וישתחו הניחו וי"ו הראשון שאינו סימן לשון רבים תחת ה"א השרש והעלימו הוי"ו ואמר וישתחו, ובעבור היות הוי"ו בסוף המלה סימן לשון רבים כאשר הוא נעלם, כמו למה תתראו (ברא' מב א), והנה היה נראה מלת וישתחו בהעלם הוי"ו שהוא סימן לשון רבים ע"כ הוצרכה להיות המלה מלעיל להפריש בינה ובין מנהגם בלשון רבים: