וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃
חזקוני
מאה שנה פירש״י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר וכו', וא״ת הרי בישמעאל כתיב שנה בכל כלל אלא י״ל היכא דכתיב מאת דצריך למכתב שנה אבתריה לא דרשינן ביה אבל גבי שרה כתיב מאה ומסתייה בלא שנה, וכתיב שנה בתריה ש״מ לדרשא אתא. ומה שאנו דורשים אותו גבי אברהם אע״ג דכתיב ביה מאת היינו משום דכתיב ביה ימי שהוא מיותר. ועוד פרש״י בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה. וא״ת הא קים לן דבני עשרין בני עונשין הן. אלא ה״ק מה כשהיתה בת כ׳ לא היתה בת עונשין שבאותו פרק לא היו בני עונשין עד ק׳ שנה עד מ״ת שהיתה מהנפש אשר עשו בחרן כדקיימא לן כהלכה דתנא דבי אליהו. אף כשהיתה בת מאה שכבר עבר מתן תורה והיו בני עונשין היתה בלא חטא. ועוד פרש״י בת עשרים כבת שבע ליופי, פירוש היתה יפה בלא כחל ושרק ופרכוס כשהיתה בת עשרים שבאותו זמן דרך נשים לקשט עצמן כמו שהיתה בת שבע שאין דרך לקשט. ובאגדה דורשו בת מאה כבת עשרים ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא.
משנת ארץ ישראל
הנזמים הם תכשיט נוסף. המשנה אומרת שאישה לא תצא בנזם בשבת (משנה, שבת פ"ו מ"א), והבבלי (שם נט ע"א) מסביר "נזמי אף". לכאורה זהו הסבר של שם התכשיט. אבל רש"י מוסיף שאין אישה יוצאת בנזמי אף, אך יוצאת בנזמי האוזן. רש"י בחושו הלשוני הבחין בתופעה מעניינת. במקרא משמש הנזם קישוט לאף, מעין טבעת התלויה בקצה האף: "ואתן נזם על אפך" (יחזקאל טז יב), "נזם זהב באף חזיר" (משלי יא כב). משקל הנזם הנזכר במקרא, כנזם מפואר, הוא בקע (בראשית כד כב). בחפירות ארכאולוגיות נמצאו משקלות הנקראות "בקע" ומשקלן מעט יותר מ- 6 גרם, כחצי מהשקל המקראי (איור 33 תכשיטים, איור 34 בקע מקראי). ברם, בספרות חז"ל הנזמים הם, כנראה, נזמי אוזן. במשנה מתואר נזם "כקדירה מלמטן וכעדשה מלמעלן" (כלים פי"א מ"ט), זהו תכשיט הנראה כחצי עיגול ועליו מעין מכסה שטוח. אי אפשר לתלות על קצה האף תכשיט כזה, וברור שזהו עגיל התלוי באוזן. כן מתאר רב הונא את הנזם שבקע משקלו: "אבן יקרה היה בו ומשקלה בקע" (בראשית רבה, פרשה ס כב, עמ' 646). אם כן זהו תכשיט שמשובצת בו אבן, ושוב לא ייתכן שזהו תכשיט אף. רב הונא רצה להגדיל בערך התכשיט, אך כבדרך אגב חשף את תפיסתו שהנזם הוא לאוזן. נזמי האף נזכרים (משנה, כלים פי"א מ"ח), אך אז מודגש "נזמי אף", להוציא מנזמים רגילים.
ביאור יש"ר
כאשר כלו, אינו דומה לפסוק כאשר כלו הגמלים לשתות (לעיל כ"ד כ"ב), כי שם הכוונה ששתו די ספוקם, והוא גמר שתייתם אף אם נשאר מים בשוקת, אבל כאן כלו לאכול לפי שתם השבר שהביאו, והם צריכים עוד: