פרשנות מצטטת על בראשית כד:כה

בתבן ובקש. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש. שקורין אשטובל"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואותו שנשאר בקרקע. אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן. כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. תוספות. ולשון הר"ב במ"ג פרק כ' דשבת התבן שהיו עושין מן הקש. שמחתכין אותם במוריגים ונעשה כל זנב השבולים תבן. ע"כ. והוא לשון רש"י דהתם*). [*ולשון רש"י בפירוש החומש סוף פרשת שמות. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא. וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות. ע"כ. ורצה לומר שנאמר (שם ט"ו) יאכלמו כקש. והיה בית עשו לקש (עובדיה א׳:י״ח) כקש לפני רוח (תהלים פ"ג) שכל אלו הם מענין תבן עצמו. והוא התבן הדק שדרכו שיתפזר וצריך ללקטו. ומכל מקום תבן יקרא להנשאר בארץ. דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמו שכתבתי בפרקי"א דחולין סוף מ"א] ועיין עוד בפירוש הר"ב ספי"ז דכלים [*ומ"ב פרק י"ח דאהלות]:

מתני' המקבל. בתבן ובקש - אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש שקורין אישטובל"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין לבהמות לאכול וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן שהיו מלקטים בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו וכן אמרינן בפרק שואל (שבת דף קנ:) בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן במחובר היכי משכחת לה ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתתקש אלא משום שרגילות הוא לעשות אשפה מן התבן ולזבל השדה ולהכי קאמר דתיתבן כלומר שיהא הקש במקום הזבל העושין מן התבן והא דקאמר נמי בעינא תיבנא התם לפי שעוקר הכל ודש את הכל במוריגים ומתרכך נקרא הכל תבן [וע"ע תוספות שבת לו: ד"ה כירה]:

אח"כ אמר וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף. וכתבו במדרש הנעלם וכי עשרה אנשים גבורים כארי היו מתיראים מן נער אחד של יוסף. אלא שפחדו מן החטא. ומה יעשה האדם כשיבא אותו יום הגדול והנורא מי יכילנו שיש לירא מפניו. ואמרו על דבר הכסף המושב לא נאמר אלא השב. כאלו שב מעצמו. ולמדו לשונם לדבר דרך כבוד ולשון איני יודע כמוזכר בברכות בפ"ק. ולכן אמרו לא ידענו מי שם כספינו. ולמדו זה מיעקב אביהם שאמר אולי משגה הוא. ואע"פ שבתחלה אמר יעקב המושב והם אמרו הושב כספי. לאחר שנתישבה דעתם לא אמר כן. ויהי כי באנו אל המלון. רמזו בדבריהם שאלו לא היו רחוקים כ"כ היו חוזרים למצרים. ולפי שהם אמרו לא ידענו. אמר להם יש לכם לידע כי אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון בדרך נס. ואמר ויתן מים וירחצו רגליהם. להורות שהיו נתונין בדין כמאמרם ז"ל. אלא שעמד להם זכות אברהם דכתיב ביה יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן אמרו ויתן מספוא לחמוריהם. שעמד להם זכות רבקה דכתיב גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואמר ויכינו את המנחה. לרמוז שעמד להם זכות יעקב דכתיב ביה ותעבור המנחה על פניו. וכן והורידו לאיש מנחה:

ללין. לִינָה אַחַת, לִין שֵׁם דָּבָר; וְהִיא אָמְרָה לָלוּן – כַּמָּה לִינוֹת: