פרשנות מצטטת על בראשית כד:לג

וישם לפניהם וגו': ידוע כי בנוהג שבעולם כל דבר שאדם רוצה להשתמש בו להנאתו ולטובתו, יעמידהו תחלה לפניו (וזה מפני שהעינים רואות לפנים ולא לאחור, והאכילה ודבר אחר לא יעשה אותם האדם אלא מצד פנים), ומה שהוא לפני האדם, הוא ברשותו ותחת ידו ליהנות בו כחפצו ולעשות בו כטוב בעיניו, והבא לעכב על ידו יקחהו תחלה מלפניו; ולפיכך הושאלה מלת לִפְנֵי להורות שהדבר הוא ברשות פלוני ליהנות בו כרצונו, כגון הנה ארצי לפניך (בראשית כ' ט"ו), והארץ תהיה לפניכם (שם ל"ד י'), ארץ מצרים לפניך היא (שם מ"ז ו'), יהושע בן נון העומד לפניך (דברים א' ל"ח) כלומר המשרת אותך, אמור נא אדונינו עבדיך לפניך (ש"א י"ו י"ו) כלומר הנה אנחנו מוכנים לעשות את אשר תצוה, כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (ש"ב י"ו י"ט), וזולתם, ומזה גם כן בל' ארמית מליצת קדם מלכא, שאומרים דרך כבוד במקום למלכה (עיין אוהב גר, עמוד י"ג) תחלת הנחתה היתה להורות שעבוד והכנעות, שהמדבר עם המלך עושה עצמו כמוכן תמיד לעשות כל אשר יצוהו. והנה מליצת שם לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויושם לפניו לאכול (בראשית כ"ד ל"ג), וישם לפני שאול (ש"א ט' כ"ד), ואשימה לפניך פת לחם ואכול (שם כ"ח כ"ב), וזה אינו צריך פירוש; ומצאנוה ג"כ בלשון מושאל, וזה בשלשה מקומות, האחד כאן, והשני למטה (כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והשלישי במשנה תורה (ד' מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ושלשתם ענין אחד להם, והוא כי משה הגיד לישראל את דברי ה', והניח הענין ברשותם לקבל ושלא לקבל, כי תחלת נתינת התורה לישראל לא היתה דרך צווי והכרח, אלא ברצונם ובנפש חפצה באו בברית את ה' אלהיהם, כמו שכתוב כאן ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וכן לענין המשפטים כתוב (למטה כ"ד ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ואח"כ כתוב ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואז לקח את הדם וזרק על העם והביא אותם בברית; וכמו שעשה עם האבות בצאתם ממצרים, כן עשה עם הבנים בשנת הארבעים, וזה טעם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, והתורה ההיא היא הברית אשר כרת אתם בערבות מואב (מסימן ה' עד סוף סימן כ"ח מס' הדברים). ומה שלא ענו גם בפעם ההיא כל אשר דבר ה' נעשה, הוא כי כבר היו מורגלים לקבל עליהם דבר ה' ביד משה מארבעים שנה ולמעלה, ולא היו צריכים לומר בפיהם נעשה ונשמע, ושתיקתם היתה כהודאה; לא כן כאן שהיה משה עומד בתחל שליחותו, הוצרכו לגלות דעתם בפירוש ולומר כל אשר דבר ה' נעשה, והנה המשכיל יבין כי באמת לא הניח ה' ברשות ישראל לקבל ושלא לקבל תורתו, כי הנה קודם לכן כבר אמר להם (למעלה י"ו כ"ח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, אך אמתת הענין היא כי גלוי היה לפניו ית' כי אז תכף ליציאתם משעבוד לגאולה אם היה שואל אותם אם רצונם לקבל תורתו ולבוא אתו בברית להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ודאי לא יסרבו ואחור לא יסוגו, על כן שם הדבר לפניהם שיבחרו כרצונם. וכן בשנת הארבעים אחרי אשר הכה לפניהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונתן להם את ארצם, ודאי היה שבנפש חפצה יבאו אתו בברית. וכיוצא בזה עשה יהושע בזקנתו ואמר לישראל (כ"ד ט"ו) ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבודון; לא שהיו רשאים לעזוב את תורת ה', אך יודע היה יהושע שמאהבתם שאהבו אותו ואת אלהיו ומשמחתם ששמחו בו ובאלהיו, אשר הביאם אל המנוחה ואל הנחלה ודאי יענו (כמו שענו) חלילה לנו מעזוב את ה', ועי"כ גם אחר זמן יהיו יותר זהירים בשמירת מצותיו, מאחר שברצונם קבלו אותם עליהם. וכן מליצת נתן לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (בראשית י"ח ח'), מה אתן זה לפני מאה איש (מ"ב ד' מ"ג), ואתן לפני בני בית הרכבים גביעים מלאים יין (ירמיה ל"ה ה'), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד), וגם זה איננו צריך פירוש, ואין אני רואה חלוק בין נתן לפני ושם לפני כשהלשון בהוראתו הראשונה הפשוטה ובלתי מושאלת, אבל מצאנו נתן לפני בלשון מושאל, כגון ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום (דברים ד' ח'), ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום (שם י"א ל"ב), על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירמיה ט' י"ב), ואלה לדעתי ענין אחר להם, כי הנה ושמרתם לעשות הוא צווי מוחלט, ואיך יאמר אחר זה אשר אנכי נותן לפניכם היום, אם הכוונה אשר אנכי מניח ברשותכם לקבל ושלא לקבל? וכן מה טעם על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם? והנה העיקר חסר, והיל"ל אשר נתתי לפניהם, והם קבלוה, ועיין עוד מלכים א' ט' ו', וירמיה כ"ו ד', ומ"ד י'. לכך אומר אני כי לשון שם לִפְנֵי כשהוא נאמר בהשאלה, הוא בכוונה שתכף ומיד יבחר האיש אם לקבל ואם שלא לקבל, כמו כאן וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ומיד ויענו כל העם יחדו ויאמרו; אבל נתן לפני הוא בכוונה שאימתי שירצה יבחר, כגון ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י"א כ"ו), והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך (שם ל' א'), החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (שם שם י"ט) בכל אלה אין הכוונה שיבחרו מיד, אלא גם מיד וגם לדורות בכל זמן שירצו יבחרו להם הברכה או הקללה. וכן התורה הניח ה' אותה לפנינו שנדבק בה או נתרחק ממנה כל זמן שנרצה. אמנם מה שכתוב בירמיה (כ"א ח') הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות, היושב בעיר הזאת ימות וגו' שלא היה הענין לדורות אלא לשעה אין הלשון מדוייק, והיה לו לומר הנני שם, או הנני משים, לא הנני נותן, אלא שרצה ירמיה לאחוז בלשון הכתוב בתורה החיים והמות נתתי לפניך, גם כי שם הכוונה לדורות וכאן לשעה; וידוע כי כן היה דרך ירמיה לקחת מליצותיו ממליצות הנביאים אשר היו לפניו.

ונקרב וגו' אם לא שלח. פירש"י בעה"ב והוא השומר יקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו, וכתי"בע ויתקריב מרי ביתא לקדם דייניא ויומי דלא אושיט ידי', ולפי"ז כלול במאמר אם לא שלח ידו גם הגנבה, כי אם גנבו הרי שלח ידו בשל אברו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד, והרא"ם הוכיח כן מסוגית התלמוד דבלשון אם לא שלח ידו כולל ג"כ הגנבה שלא גנבו הוא אלא נגנבה הימנו, ע"ש, אמנם לרמב"ן אין השבועה הרמוזה במלת ונקרב על שלא שלח ידו בשלו אלא על הגניבה שטען בה, ולא הוצרך הכתוב לפרש אותה, מפני שהוא מבואר בעצמו שהשבועה לא תהיה כ"א לקיים טענתו, וכאילו אמר שמה שהצריך הכתוב לישבע בטענת גנבה להפטר בה הוא בתנאי אם לא שלח ידו בפקדון, אבל אם שלח בו יד להשתמש לצרכו קודם שטען שגנב כבר נעשה עליו גזלן וחייב לא על הגניבה בלבד אף על האונסין. (ע' ברמב"ן ורא"ם); והנה ממשמעות לשון המקרא יש הכרעה להרמב"ן, כי כל לשון אם הבא אחרי ענין שבועה או אלה, המכוון בו תמיד שלילת הדבר והפוכו, כמו השבעה אם תשקר לי (בראשית כ״א:כ״ג) דתרגומו דלא תשקר בי, וכן הרימותי ידי אל ה' וגו' אם אקח (שם י"ד), תהי נא אלה וגו' אם תעשה עמנו רעה (שם כ"ו כ"ח), שהמכוון בהם שלא אקח שלא תעשה, חי אני וגו' אם יראו (במדבר י״ד:כ״א) שלא יראו (ערש"י שם), חי ה' אם יומת (שמואל א י״ט:ו׳) חי ה' אם אקח (מ"ב ה') שלא יומת, שלא אקח, ותרגומו (דאס ניכט), ומלת אם לא הבא אחרי שבועה המכוון בו החיוב (בעיאהונג), כמו (ישעיה י"ד) אם לא בתים רבות לשמה יהיה, וכן (במדבר י״ד:ל״ה) אם לא זאת אעשה, שהמכוון בכל אלה, החיוב באמת כאשר דמיתי, באמת בתים רבים, באמת אעשה (וואהרליך, איך ווערדע), הנה לפי היסוד הזה הנהוג בלשון, סיוע להרמב"ן שאין מאמר אם לא שלח ידו מוסב על השבועה, כלדעת רש"י, דא"כ תהיה השבועה הפך המכוון, שישבע שבאמת שלח ידו, ולרמב"ן ניחא דמאמר אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאי; והנה לרש"י צריך לדחוק ולומר דלשון אם לא כאן הוא זר ויוצא מדרך חביריו, ומלת אם לא פי' אשר לא, כמו עד אם כלו לשתות (בראשית כ״ד:ל״ג), עד אם דברתי דברי (שם ל"ג), אם אני לא אעבור (שם ל"א) כמש"ש רש"י, וכן כאן אם לא שלח, כמו אשר לא שלח; אמנם גם להרמב"ן יקשה יותר סתימת הכתוב ענין שבועתו, ואין דרך הכתוב לסתום אלא לפרש, ולכל הפירושים צריך ביאור שהזכירה התורה הטפל והעלימה העיקר, הזכירה קריבת השומר לפני הדיינים, והעלימה עיקר חיוב שבועתו; לכן נ"ל שאין מלת ונקרב כאן הקריבה הגשמית המוחשית, אל הדיינים, רק קריבה רוחנית עיונית, (כמו מלכים א ב׳:ז׳) כי כן קרבו אלי, שהוא קריבה רוחנית מחשבית, וכענין שם קרבן הנאמר בקרבנות שהוא קירוב עיוני רוחנית אל הש"י, ולשון קריבה בנפעל היא לקבל דין ומשפט, כמו ונקרבתם בבוקר (יהושע ז׳:י״ד), וכן ונקרב בעה"ב אל האלהים (האלהי' הוא שם קדש), ר"ל בע"הב ישים אלהי' נגד פניו וכאלו מתקרב עצמו לעמוד לפני אדון שופט כל הארץ, ולאמת טענתו לפניו שלא שלח ידו, ואין מלת אם כאן מלה תנאית אבל הוא לשון אמת, ונעלמה הנו"ן במלת אם כמו שנעלמה ממלת אמת, ויש הרבה אם במקרא המפורשים בלשון אמת, כמו אם רחץ ה' את צואת בני ציון (ישעיהו ד׳:ד׳) פי' באמת רחץ, וכן (שם כ"ט) הפככם אם כחמר היוצר יחשב, וכן (משלי כ"ג) כי אם יש אחרית, ר"ל כי באמת יש אחרית, וכן כי אם תם הכסף (בראשית מ״ז:י״ח) באמת תם הכסף וכמ"ש הרד"ק, (ועמ"ש בויצא, ואם יהיה אלהים עמדי). ופי' שיתקרב לפני אדון כל ית' שבאמת לא שלח ידו, ותרגומו (שטעללע זיך הין פאָר גאָטט, בעשטאֶטיגענד, ניכט האנד אנגעלעגט צו האבען), ובזה תוכן ענין שבועה בלישנא דקרא בלי דוחק:

כי יאמר. אֲשֶׁר יֹאמַר, כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם וְאִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר; הֲרֵי זֶה שִׁמּוּשׁ אֶחָד מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹתָיו שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ כִּי, וְהוּא אִם, שֶׁהֲרֵי כִּי זֶה כְמוֹ אִם, כְּמוֹ עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי (בראשית כ״ד:ל״ג):

אם אני. הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, כְּמוֹ עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי: