פרשנות מצטטת על בראשית כד:לד

את עדה בת אילון החתי: היא הנזכרת למעלה (כ"ד ל"ד) בשם בשמת בת אילון החתי (ראב"ע). אמנם יהודית בת בארי החתי לא נזכרה כאן כי לא נתקיים לה זרע ואחריה לקח את אהליבמה זאת (רשב"ם). אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי: יש שחשבו להגיה בן צבעון, וכן הגיהו השמרונים. והנכון כי צבעון מת והיו לו נשים הרבה, ואחת מהן נשארה בלא בנים, ובא ענה בנו ולקחה לו לאשה ויבמה, והוליד ממנה בת, ויקרא שמה אהל יבמה, וקמה על שם אביו המת, ונקראת בת צבעון, אך היא באמת בת ענה (אאז"ל, ועיין בה"ע תקפ"ט עמוד 115, ועיין למטה פסוק כ"ד). ויעקב חי פארדו מקשה כי היבום הוא להקים שם לאיש שמת בלא בנים, לא לאשה שאין לה בנים, כי יכולה היא להנשא לכל מי שתרצה. ואני אומר שהיתה אצלם עגמת נפש אם תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, והיה חביב להם שתנשא לאחד מבני המשפחה. ומליצת הכתוב לא תהיה אשת המת החולה החוצה לאיש זר (דברים כ"ה ה') סיוע לזה. ודעת הרמב"ן עיין למטה פסוק כ'. ולדעת רבנו תם ענה אשה היתה.

אליכם קהלת יעקב אקרא. וקולי אל בני ישראל. כי נחלת שדי ממרומים לכם אני. ואליכם לבדכם למורשה אנכי: לכם בית יעקב אל חי דבריו הגיד בי. לישראל חקים ומשפטים בי הודיע. ואלה העדות והחקים והמשפטים אשר הושם בי לפניכם: כלן אמרות טהורות. מזקקות שבעתים. כי רוח יי דבר בי. ומלתו על לשוני: בכל־מדברותי רוח אלהים מרחפת. אין מלה בלשוני אם מפי יי לא יצאה. ואין רוח בשפתי אשר רוח יי לא נססה בהן. כי מוצא פי יי כלם המה גם יחד: על כן אמרי מעטים הם. ולרוב דברים לא יפרצו. הלוא גם לאנוש עלי־ארץ לא נאוה שפת יתר. גם לאדם על־פני האדמה לא לו יאתה הרבות דברים: כי נפש המדברת מלאה לה תבונות אין־חקר. אין מספר לגדודי מדעותיה. לכן כלי הבשר יכבדו על הנפש. המה עליה לטורח: ואין תאוה לנפש בחברתם. לא ישרו בעיניה רוב רכבי מרכבת המשנה אשר לה עמהם. כי היא מגבהי מרומים מקורה. והם גוש עפר יסודם: היא מנשמת שדי מחצבתה. והם שכני בתי חמר מעמדם: ומה־לה לבת מלך כמוה. להוריד כבוד נפשה. לחבק חיק אמתה באשפתות מושבה: מה לה להנעים דברים. יסודתם בהררי קדש. עם שפחתה אשר על אדמה טמאה תשב: לכן גם אם בפקודת יוצרה תעבד את־האדמה אשר תחתיה. אם במצות אלהיה עליה שוכנת בבית הנפש לשמר חיי בשריה. לא תשכח בכל־זאת מעלת כבוד נפשה: כבת מלך פנימה תשב. צנופה בצניף מלוכה. כחקותה ציורי רעיונות קדושות על־חרש מחרשי אדמתה. מוצא שפתיה תשמר. אמרי פיה תשקל תמדד תספר ותמנה. בל יתגעלו חנם בלבוש ערות אמתה^*) כמאמר החכמי'. כל מה שיתגדל האדם בבחינת שכלו. תקצר נפשו בשמוש כלי הדבור. וכן משפט גדולי המעלה. למעט תשמיש הדבור הגשמי. מוסכם למאמר חכמינו (פסחי' ג') לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. והוא עדיף מלשון נקייה. ואמרו (חגיגה ה') גברא דלא ידע מאי מחוי לה במחוג יחוי קמי מלכא: : ואם לשפת אדם לא־נכון הכבר מלין. אף כי לאלהי עולם יי: אם לילוד אשה אמרי מצער נאוה תהלה. אף כי לאלהי הרוחות לכל־בשר: אמנם בדברי המעטים אשר לפניכם. חרותים משגים זכים וטהורים. באמרי מצער¹⁾ ממה שבכמה מקומות בתורה יש אריכות וכפל דברים כבמעשה דאליעזר עבד אברהם (חיי שרה) וכן במספר ועבודת בני קהת ומררי (בפ' במדבר) מזה באנו לדעת כי מה שקיצרה התורה במקומות אחרות איננה מצד שמנהג לשון התורה הוא לקצר, אבל קיצור הלשון הוא מפני עומק הדברים ההם ויחייבנו להפליג החקירה בהם, ולהשתדל לעמוד על סוד כוונתם. כמ"ש הרלב"ג ס"פ פקודי וס"פ במדבר: אשר בלוחות תורתי. מפתחים פתוחי חותם מקדשי²⁾ כבר התעוררו מחברים גדולים, מה היתה כוונת נותן התורה ית' במסירת התורה שבע"פ חוץ מן הכתב כי אלו היו הדברים כולם כתובים ומסורים על ספר היינו נצולים מכמה מחלוקת אשר נפלו בין חכמינו הראשונים והאחרונים בכמה פרטים, עד שאמרו, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה, וגם מהשכחה המצוי' בדברים שבע"פ, משא"כ אלו נכתבו בספר תורת אלהים, כי לא תשכח מפי זרעם, ולא היו יוצאים מהכלל כמה מפושעי ישראל שמצאו מקום להחנק בו כצדוק וביתוס; וגם רבותינו התעוררו על ספק זה, כאמרם ברבה (בכי תשא פמ"ז) בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר, מקרא משנה תלמוד ואגדה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו רבונו של עולם אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתן להם בכתב, יעו"ש סיום המאמר ובילקוט (הושע סי' תקכ"ה) ויש קצת שנוי לשון ביניהם, ובעירובין (כ"א ב') אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו, עשות ספרים הרבה אין קץ ע"ש רש"י. - והחכם ר"י אלבו כתב בעקרים (מ"ג פכ"ג) הסבה שלא נכתבה, לפי שהן רבות משיכילם הספר, וא"א שתהיה תורת ה' שלמה באופן שתספיק בכל הזמני', לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני אנשים במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד שיכילם ספר, ע"כ נתנו למשה בסיני ע"פ דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים, והם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם; ובזולת זה הדבר הנכתב לעולם יסבול פירושי', ואפשר שיובן בו שתי הבנות מתחלפות, עד שאפשר שתהיה הבנה האחת מסכמת לדעת האומר, והשניה מתחלפת לה מכל וכל והאריך בזה. ע"ש. ובאמת אין זו תשובה מספקת, כי אלו היתה התורה מסורה לפנינו מן נותן התורה ית' בשפה ברורה בלשון זך ונקי וכפי סדר ההלכות, כעין מה שבידינו בספר יד החזקה להרמב"ם וסמ"ג וכדומה היינו נצולים גם מן חסרון הסבות הנזכרות האלה (ע' בספר יפה עינים למר"ש יפה אשכנזי פ' שמיני) וכבר התעורר ע"ז בתשו' חו"י סי' קצ"ב ד' קפ"ה. ולדעתי יראה בזה לומר. שנהג הבורא ית' בנתינת התורה, כמו שעשה בכל הנבראי', כי כל הנבראי' שבעולם הם מורכבי' מחומר גשמי וצורה נפשית, כמו בצומח חומרו הוא גוף העשב וגוף האילן וגשמיותו, וצורתו הוא כח הטבעי שבו אשר על ידו הוא גדל זן ומוליד, והוא נפש הצומח, ובמדבר בשרו ואיבריו הוא חומרו, והצורה שבו הוא השכל החכמה והבינה והוא הנפש המדברת שלו, ובכל הנבראים צורתו הנפשית הוא עצם הדבר ובזולת העצם אין כאן דבר ולא כלום והצורה היא המגבלת אפשריות החומרי לשיהיה יוכל להצטייר כדבר מה לא כדבר בטל וריק, כי בהעדר הצורה מהצומח אינו צומח ובהעדר כח השכל וההכרה מן המדבר אינו עוד אדם, והנה חומר כל הנבראי' הוא נגלה ונראה לעינינו והוא הוא הנושא המושיט לנו אפשריות מציאות איזו דבר בפועל, ובזולתו לא היינו מגיעים לעולם להשיג שום מציאות למה שחוץ ממנו, כי עצם הדבר וצורתו הנפשית לעוצם דקותו ופשטותו אין אנו בשר ודם יכולים להכירו בשום אופן, וכל מה שאנו מכירים יושלם לנו רק מפאת השגיותינו איכות החומרי, שאיננו כ"כ דק ופשוט כהעצם, וע"י השגותינו איכות החומרי עם הידיעה שהחומר אין לו עמידה וקיום בפ"ע רק נשוא על דבר, עי"ז נתברר לנו בבירור גמור שיש כאן עצם מה הנושא זה האיכות (ואפשר לתת טעם מתקבל לכל זה, כי אין במסובב רק מה שבסבה, וכל הנבראים כולם הם מסובבים מן האמירה האלהי', כי הוא אמר ויהי, בדבר ה' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות העולם נברא, והדבור הנגלה הוא מקושר במחשבה ורצון, שהוא כמו נפש לדבור והוא הנעלם ביותר. ודי בזה למשכיל). הנה כמו שכל הנבראים הם נגלים ונעלמים, נגלים מצד חומרם, ונעלמים מצד נפשם, והנגלה אין לו קיום מצד עצמו רק מצד כח הנעלם שבו, ככה התורה האלהי' אשר כל תכליתה היא להודיע רצון הבורא ית' לאדם את המעשה אשר יעשה כפי רצונו ית', היא נגלית ונעלמת, התורה הכתובה לפנינו בדברים גשמיים ועל ידי דברים גשמיים, רצונו זה גלוי לפנינו בפועל, דמיון כל החומריים שיש לפנינו מציאות איזה דבר גלוי בפועל, והתורה המסורה ע"פ היא הצורה הנפשית הנעלמת והעצם המקיימת את התורה שבכתב הנגלית, ובסורה ממנו אין עוד תורה כפי המכוון מן הנותנה לנו. וכבר ייחסו רז"ל ענין גוף ונשמה לתורה, כדאיתא במדרש הנעלם בראשית, נגלה של תורה הוא הגוף, והנסתר הוא הנשמה (עי' ערכי הכנוים) ואמרו במכדרשב"י (בהעלותך קנ"ב) אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אוריי' דאיקרון גופי תורה וגומר חכימין לא מסתכלין אלא בנשמתא (ובפקודי ר"ל) כל מה דהוא חשוב איהו טמיר וגניז ולא אדכר כ"כ בגין דיתכסי מה דאיהו בגניזו וטמירו, מה דאיהו באתגליא יתיר איהו אדכר, שמא דגניז איהו הוי' שמא דאיהו באתגלי' איהו אדני למהוי יקרא עלאה טמיר וגניז. ולזה יש קדימה למאי דאתי מדרשא על מאי דמפורש בקרא, כדמיון קדימת הנשמה לגוף, כאמרם איידי דאתי' מדרשא חביבה לי' ואקדמה, ובברכת התורה אקדמו לעסוק בד"ת שהיא התורה שבע"פ ובתרי' ברכת אשר בחר שהיא ע"הת שבכתב (כמ"ש הרב מהר"י עמדן בסדר תפלה שלו). ואחרי שהתורה דומה בזה לכל שאר הנבראים לא נשאר עוד שאלת על מה עשה ככה:
יתבונן המשכיל כי דמיון התיחסות התורה שבעל פה עם התורה שבכתב, להתיחסות הנשמה אל הגוף, הוא דמיון אמתי עד מאד מכל צד, כי כמו ששם היוצר יתברך בטבע כל יצוריו שכחות הנפשיות הפנימיות מתרשמות בחיצוניות הגוף, עד שימצא המשכיל רשומים וסימנים מובהקים בגוף אשר בם מתגלים לעיניו כל כחות הנפשיות הפנימיות ומדותיה, עד שיוכל לדון על האדם על מה אדני טבעי מדותיו הטבעו הן טובות הן רעות, ויוכל לדעת אם נטיותיו אל הנדיבות אל הקנאה אל השקר אל הכעס אל המתינות ושאר מדות הנפשיות, כמו שלמדונו רז"ל במכדרשב"י (יתרו ד' ע') באמרם מתחלפין חיזו דרשימין וקמיטין במשכא דבר נש לפום עובדוי, אית לאסתכלא בדיוקנין דבר נש בחוטמא בשפון באפי באזני, שרטוטין דידין וגומר, והודו לדבר זה חכמי פהיזאגנאמיא (עמ"ש במצורע ובשר כי יהיה). ככה נרשמים בתורה שבכתב סימנים מובהקים, אשר מהם יתגלה לעין המשכיל באמת חלק הנסתר שבתורה; והסימנים המובהקים האלה אשר מתוכם מתגלים תעלומות חכמת התורה, הם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הנקראים גם סימני' (כאשר אזכיר בהערה רביעית), וכן דתי מרוצת מליצת התורה הם הם הסימנים, לאיש היודע ומבין שרשי ל"הק על אמתות עמקם, לראות גלוי ומפורש בס' תורת משה איש אלהי', הדינים הרבים ותולדי תולדותיהן אשר למדונו חכמי המשנה והתלמוד ברוח ה' אשר עליהם. - והטעם שלא נכתבה התורה בשפה ברורה, עד שלא תהינה בה שתי הבנות מתחלפות, הוא לדעתי כדי להעלות ביתרון מעלה את מדרגת הולכי בתורת ה' לפי הכוונה האמתי שבה, וזה: כי יתרון האדם על הברואים אינה אלא במה שהבחירה בידו לבחור בטוב מבהפוכו, אשר מצד בחירותו החפשית יוכל להשתלם ולהתעלות במעלה רמה, ולזה יותר שיש לו לאדם מתנגדים המטים אותו לרע, יותר מעשיו חשובים אם יתגבר לעשות הפך ההתנגדות, וזה אחד מן הטעמים לצדיק ורע לו, ורשע וטוב לו בעולם הזה, להגדיל כח ההתנגדיות לעיני הצדיקים, ובזה מעשיהם יותר חשובים, בהצטרף אל התנגדית טבע גופם גם ההתנגדיות חוצה להם, וכן לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא ממשלה לנביא שקר הרוצה לעקור דבר מ"הת, שיוכל לעשות נפלאות מחודשות ומעשים נוראים נפלאי' מבהילים, וכ"ז אינו רק לבחינה ונסיון, שיתברר ויתודה תוקף אהבת המאמינים בתורה אמתית, כמבואר בכתוב (ראה י' ג) כי יקום בקרבך נביא וגו' ועשה אות, כי מנסה ה"א אתכם. ובמדרש הנעלם (וירא ק"ו ע"ב) לא ברא הקדוש ב"ה ליצר הרע אלא לנסות בו בני אדם, ועיקר נסיון העקדה היה בדרך זה, כי הוא יתברך אמר: והעלהו שם לעולה. וזה כולל שתי כוונות מתחלפות, ולראות אם יבחור אברהם להבין בו לכוונה שהיא להחמיר עליו כמבואר שם בפ' עקב אשר שמעת בקולי. ולסבה זו עצמה, כאשר כתבה התורה המצות אשר יעשה אותם האדם בזה וחי בהם בבא, לא כתבה אותם בלשון ברור עד שלא יהא מובן ממנו רק כוונה אחת, כי אז לא היתה מלחמת הבחירה בידי אדם רק בבחינת עצמו, אם להתגבר על יצרו ולשמוע את דבר ה' אשר צוה עליו, או ללכת בדרכי יצרו הרע המיעצו ללכת עקלקלות הפך עצת ה' ומצותיו, אמנם עתה כאשר בלשון התורה עצמה יש להבין בה כוונות מתחלפות, אשר האחת ממנה לבדה מסכמת לדעת נותן התורה ית', אמנם השניה מתחלפת לה מכל וכל, עד אשר נקל לו לאדם למצוא בתורה עצמה עוזרים ללכת אחרי שרירות לבבו הרע, כי יהפוך דברי אלהים חיים להסכי' עם דעתו הנפסדת מצד נטיית תאוותיו הרעים, ולכן איש אמונים המתחזק ללכת מישרים בדרכי התורה כפי כוונתה האמתית המסכמת עם דעת הנותנה, מלבד המלחמה הפנימית שיש לו מצד טבע יצרו, יש לו גם מלחמה עם מה שחוץ ממנו, לבלי נטות בדעת התורה אחרי כוונתה המתחלפת לאמתית, הנה בזה מעלתו גדולה מאד, כי יותר שהמלחמה כבדה אל האדם יותר תגדל מעלת נצחונו בה. זה הנראה לדעתי בזה. דומה לזה ארז"ל (ב"ר פ' ח') נעשה אדם בצלמנו בשעה שהיה משה כותב התורה כיון שהגיע לפסוק זה אמר לפניו. רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה למיני' אתמהה! אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. ע"ש. ועל כיוצא בזה אמר הנביא כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו': יי. כי מגזרתם נגזרתי:

כל יוצא צבא בישראל. פירש"י מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' כדרך בן כ' לרדוף. ויתכן לפרש כל יוצא צבא פי' כל היוצאים להקהל לעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם וכל אסיפת עם נקראת צבא כמו לצבא צבא בעבודת אהל מועד. וכל צבא השמים. ולכך מפרש באנשי המלחמה מצבאי המלחמה ואמר כאן כל יוצא צבא על דרך כל יוצאי שער עירו: