פרשנות מצטטת על בראשית כד:מז

וידבר ה' לאמר: יען דברי הספרא משנה ז ומשנה ח נוסדים ומכוננים על ההבדל שהיה לחכמינו האמתים בין לשון דיבור ובין לשון אמירה, ודבר זה יסוד מוסד להבין על ידו מאמרים רבים מפוזרים בדבריהם הנה והנה, וגם משניות רבות השנוים בספר הזה – אבאר לך הבדלם בכל פרטיהם והיה לך אור ועינים: הרד"ק בשורש "דבר" כתב וז"ל: אלא שיש הפרש ביניהם (ר"ל בין דיבור ואמירה) בשימוש הלשון; כי ה"אמירה" אינה מבלי סמיכה אל אחר, והדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם כמו שתאמר "אדם חי מדבר" ולא "אדם חי אומר" אלא אם תסמכנו – "פלוני אומר לפלוני". ואף על פי שאין הסמיכה כתובה, לפעמים הענין מובן כי המאמר עם הסמיכה כמו "אמרי נא אחותי את" – כי בודאי רצונו לומר אמרי לשואלים אותך. וכן הדומים לו על זה הדרך. ולא יאמר לשון "דיבור" על שאינו מדבר אפילו דרך משל כמו שיאמר לשון "סיפור" ו"הגדה" כמו "ויאמרו לך הנני" (איוב ל״ח:ל״ה), "ועוף השמים ויגד לך ויספרו לך דגי הים" (שם יב), עכ"ל. מבואר כי הדיבור מציין המבטא לבד, בין שיהיה מדבר אל עצמו בין שידבר אל חברו, בכל אופני הדיבור. ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים, כי "הדיבור" המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה" ופעמים "הגדה" או "ציווי" או "עניה" או "שאלה" וכדומה. לפעמים יהיה הדיבור מאחד לחבירו ולפעמים יהיה דיבור משותף שידברו שני אנשים יחד זה עם זה; לפעמים יהיה דיבור ארוך כדרך הדורש ברבים ומאריך פה ולשון, ולפעמים יהיה מלה אחת יחידית; על כולם יצדק פעל ושם "דבר". ובזה יכון מה שכתוב (בזוהר פר' לך דף פו) וידבר דרגא לבר.. ואף על גב דדיבור תתאה הוא, לא תימא דלאו עילאה היא, אלא ודאי דבר מליא היא מכולא ודרגא עילאה היא רצונו לומר כי בעצם היא הסוג ש"אמירה" ו"הגדה" נכנס תחתיו, לא כן "אמירה", היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחבירו. לפי זה כל מקום שהשתמש בפעל "אמר" צריך שיהיה מאמר מובן ולכן יפרש תמיד מה היתה האמירה, מה שאין כן בפעל "דיבור" שיציין רק שדבר דברים ואינו מציין לפעמים מה היה הדיבור: "וישב אליהם וידבר אליהם" (בראשית מ״ב:כ״ד), "וידברו אליו פתח הבית", "וידבר על לב הנערה", "ודבר הוא לך אל העם", "וישמע את הקול מדבר אליו" – בכל אלה לא פורש מה היה הדיבור. ואם היה אומר "ויאמרו אליו פתח הבית" היה צריך לפרש מה אמרו. ומטעם זה יבא פעל "דבר" אחר גמר האמירה: "ויאמר, ה' אלקי אדוני אברהם..ויהי הוא טרם כלה לדבר", "לא אוכל עד אם דברתי דברי ויאמר דבר" (שם) – ובכל זה לא יפול לשון "אמירה". והראב"ע בפירוש תהלות (מזמור יט) כתב "אין אומר ואין דברים" "אומר" הם הדבורים שיש להם טעם שלם כאומר ראובן חי, וזה לא יהיה רק מחיבור דברים. וה"דיבור" הוא ראובן והקול ישמיע אות רי"ש וכולי. ולכן בא פעל "אמר" אחר פעל "דבר": "ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר" (בראשית י״ח:כ״ט), "וידבר אל חתניו ויאמר" (שם יט) – במלת "וידבר" רצונו לומר שנתעסק עמו בעסק הדיבור ובמלת "ויאמר" מציין מה שאמר. ובאופן זה יאמר תמיד "וידבר..לאמר.." – במלת "וידבר" מציין שהתעסק במבטא ודיבור, ובמלת "לאמר" מציין מה שאמר לו. וכ"כ ביריעות שלמה (חלק ב סימן א), כי במלת "וידבר" עדיין אינו מתחיל הענין כלל רק יודיע שדבר דברים ועל ידי מלת "לאמר" מתחיל הענין ורוצה לומר וזאת וזאת אמר. ועל כן כל מקום שאומר "וידבר..לאמר" אין בו זרות וכפל כי מלת "לאמר" מפרש מהות הדיבור. וכן דרכו לבא אחר "ציווי" "הגדה" "עניה" ו"שאלה": "ויצו לאמר" (בראשית ב), "ויוגד לאמר" (שם כב), "ויענו לאמר" (שם כג), "וידבר אתם לאמר" (שם), "ואשאל אותה ואומר" (שם כד). אבל במקום שיאמר "ויאמר..לאמר" יש בו זרות וכפל. ואמר במד' רבה (פ' אמור סימן כו) כל מקום שהוא אומר "ויאמר..ויאמר" – צריך להדרש. וחושב שם כמה דברים [והרמב"ן (בריש אמור) נדחק שלפעמים יבוא "אמירה" תחת "דיבור" וכן להפך, אבל חז"ל דקדקו בזה ודרשוהו תמיד והשיבו כל לשון על מכונו. ועיין מה שכתבנו שם (סימן ג).] אולם, הגם שבכל מקום שבא בלשון "וידבר..ויאמר" או "וידבר..לאמר" האמירה הוא פירושו של הדיבור ופירושו שדבר דיבור מבטאי וזאת אשר אמר, בכל זאת במה שאמר תמיד "וידבר ה' אל משה לאמר" לא יספיק זה, שלמה כפל דבריו? היה לו לומר "ויאמר ה' אל משה" ומזה נדע שדבר דברים? ועל כרחך כי הדבור הזה ענין מעולה יותר, שכבר אמרנו כי הדיבור יכלל גם כן הדיבור הארוך כדרך הדורש ומטעים דבריו בהצעות ובראיות ופירושים, שזה לא יצוין באמירה שהוא המאמר הפשוט. ופירוש "וידבר ה' אל משה" – שהאריך לדבר עמו ענינים רבים, היינו שהודיעו כל פרטי ההלכות והדינים והדרשות והמדות שבהם ישאבו מים מבארות עמוקים וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ובמלת "לאמר" מציין הלשון הפרטי שבו נאמרה הפרשה בפרטיה. ובזה תשכיל כי לשון זה לא נאמר רק בנבואת משה שהיה נביא תורה ומסר לו אמירות בכתב ודברים בעל פה, לא בנבואת יתר נביאים כמו שאבאר זה אם ירצה השם (בסימן שאחרי זה). ואם לבך תשית לדעתי, הט אזניך ושמע דברי חכמים, איך דבריהם בנוים לתלפיות על פי הדברים האלה: בספרי (פר' בהעלותך פסקא נט) "דבר אל אהרן" – לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דיבור; "ואמרת אליו" – הרי אזהרה לאהרן. בארו כי במה שכתוב "דבר אל אהרן" שמציין רק עסק הדיבור לבד, לא מהות הנאמר, הוא לפי שמעשה הפרשות ממצות הנרות שייך אליו, לכן זכה אל הדיבור הזה. ובמה שכתוב "ואמרת אליו" מציין פרט האמירה מה שיזהיר אותו. במדרש רבה (ריש פ' במדבר) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני.." – כשבא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה חדש איזה מקום איזה שנה איזה אופטיאה. "לצאתם מארץ מצרים לאמר" – מה אמר להם? "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". כוונתם שמה שכתוב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש" בא להודיע כי ה' דבר עמו דברים ביום פלוני בחדש פלוני בשנה פלונית במקום פלוני וזה מצד חשיבות ישראל וגדולתם מפרט הזמן והמקום שבו דבר המלך הכבוד, וזה ענין בפני עצמו; עתה אומר, "לאמר שאו את ראש". רוצה לומר, והאמירה הפרטית היה שאו את ראש. וז"ש מה אמר להם? וכולי. בברכות (דף יד ב) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב "דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה, והדברים מותאמים עם אשר כתבתי, כי באמרו "דבר אל בני ישראל" כוונתו התעסק עמם בדיבור לדבר עמם איזה ענין ולכן בזה לא התחיל הדיבור כלל, רק במ"ש "ואמרת אליהם" שפירושו וזאת תאמר דהיינו פרשת ציצית, בזה מתחיל הענין. בספרי זוטא (הובא בילקוט נשא דף רעב גבי פר' נזיר) "דבר אל בני ישראל" – ריבה התולש והמורט; "ואמרת אליהם" – ריבה המשפשף באדמה ונותן סימנים. וזה מובן על פי מ"ש בסוטה (טז) אמר ר"י בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא... התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. ובנזיר (דף לט) "תער" אין לי אלא תער; תלש, שפשף מנין? ת"ל "קדוש יהיה גדל פרע שער ראש" דברי ר' יאשיה. וכבר בארנו כי מ"ש "דבר אל בני ישראל" כיון על תורה שבעל פה ו"אמרת" הוא תורה שבכתב, ואם כן במה שכתוב "דבר אל בני ישראל" הוא ההלכה למשה מסיני שמוזהר על כל דבר וזה שאמר ריבה התולש והמורט ואם כן מה שכתב "ואמרת" שהוא הכתוב בכתב – "קדוש יהיה גדל פרע" – קאי על שפשף באדמה שעל זה קאי בעשה של "קדוש יהיה" כי על תולש ומורט יש הלכה למשה מסיני שהוא בלא תעשה. וז"ש שיירת מ"ע החופף באדמה, שעל כרחך המצות עשה של "קדוש יהיה" משויר ללימוד זה כי על תולש ומורט יש הלכה למשה מסיני. ובזה תבין מ"ש בספרי זוטא פר' שלח (הובא בילקוט רמז תשמ"ה) "דבר אל בני ישראל" (דגבי נסכים) – שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים לעולות התושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. ושם: "דבר אל בני ישראל" – שיהיו לוקחים מלח שיהיו הכהנים מולחים בו חטאתיהם ומנחותיהם והעורות. ושם: "דבר אל בני ישראל" – שיהיו לוקחים פרת חטאת ושעיר המשתלח וכולי רצונו לומר שכל זה דבר בהלכה למשה מסיני בעל פה וכל זה נכלל בכלל "דבר אל בני ישראל" שמורה שבדיבור בעל פה נדברו דינים אלה כמו ששנוי במשנה דשקלים (פרק ד). וכן בספרי זוטא פר' נשא (הובא בילקוט רמז תרצז ותרצח) "דבר אל בני ישראל" – לרבות הטמאים במגע ולא במשא. ושם: "דבר אל בני ישראל" – לרבות בתי ערי חומה. רוצה לומר שכל דינים אלה דבר עמו בתורה שבעל פה שנכלל במה שכתוב "דבר אל בני ישראל" שצוה שימסור ההלכות אליהם. בספרי (נשא פסקא ב): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" למה נאמר פרשה זאת? לפי שאומר "נפש כי תחטא ומעלה מעל ה' וכולי" אבל בגזל הגר לא שמענו...זה מדה בתורה – כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחסר בה דבר אחד. רבי עקיבא אומר כל מקום שנאמר בה "לאמר" צריך לידרש. מבואר שבעל המאמר שם הניח שפרשה זו לא נאמרה לגופה רק נשנית בשביל גזל הגר שחסר בפר' ויקרא גבי כופר בפקדון. ור' עקיבא השיב שזה היה נכון אם לא היה כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" שזה הלשון מורה שהיה בזו הפרשה דברים בעל פה והם מלובשים באמירות הכתב באופן שכל תיבה ניתנה להדרש. [ונראה דתנא קמא שם (שהוא ר' שמעון סתמא דספרי) הולך לשיטתו שאומר במכלתא (בשלח פ"א) ר' שמעון בר יוחאי אומר כל מקום שהוא אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" (פירוש: "דבר אל בני ישראל לאמר..") הרי זה לדורות; וכל מקום שאינו אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" – הרי זה לשעה. ורבי אומר אפילו בכל מקום שאינו אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" הרי זה לדורות חוץ מג' מקומות (עיין מה שכתבנו אמור סימן רלא). והשתא לדעת ר' שמעון בכל מצוה שהוא לדורות היה צריך לומר "דבר אל בני ישראל לאמר" או "ואמרת אליהם", שהאמירה הוא האזהרה של פרטי המצוה לדורות. וקשה ליה שבפר' גזל הגר אומר "דבר אל בני ישראל" לבד. והשיב שזה מפני שפרשה זו כבר נאמרה ולא באה פה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש ולכן לא נתנה להדרש. ור' עקביא יסבור כרבי, דגם כשאינו אומר "דבר..לאמר" הוא לדורות.] מדרש רבה (תשא פר' מ): כשבקש הקב"ה לומר תורה לישראל אמרה תחלה ד' פעמים בינו ובין עצמו שנאמר "אז ראה ויספרה..." וכן הוא אומר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" ואחר כך "לאמר" לישראל. גם דרוש זה סובב על הציר הנזכר כי ראו פה זרות בלשון שאחרי שמלת "לאמר" ענינו לציין מה היה הדיבור ופירושו וזאת אמר, וזה לא יתכן פה שאמר "וידבר את הדברים האלה" שכבר ציין הדיבור בכינוי הרומז – "האלה". ואיך יציינו שנית במלת "לאמר"? ועל כן דרשו "וידבר אלקים" שדבר בינו לבין עצמו ו"לאמר" מציין מה שאמרה לאחרים (כמו שהזכרנו מנמוקי הרד"ק שהדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר והאמירה לא תהיה בלא סמיכה. ואם כן הדיבור היה אל עצמו לא כן האמירה שהוא תמיד אל הזולת) מן המקור הזה התפלגו נחלים רבים לבאר דברי חז"ל כאשר תראה אם תבקר אחר כל המקומות המצוינים באילת השחר (פרק לז). ועתה דעת לנבון נקל לעמוד על פירוש המשנה שלפנינו: יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד; ומנין אף לאמירות ולצוויין? אר"ש ת"ל "וידבר" (והראב"ד גרס ת"ל "וידבר..לאמר") רוצה לומר אחר שמבואר שהדיבור הוא סוג גבוה אל כל מיני הדיבור בכלל ממילא כשאמר "ויקרא..וידבר" פירושו שלכל מיני הדיבור קדמה קריאה כי פה מפרש שדיבור זה היה אמירה כמ"ש "וידבר..לאמר" והוא הדין לכל מיני הדיבור – בין אם היה אמירה או ציווי (כמו בפר' ראשי המטות שמתחלת בציווי – קדמה קריאה; שאם היה אומר "ויקרא..ויאמר" לא הייתי לומד קדימת הקריאה רק לפני אמירות. וכן אם היה אומר "ויקרא..וידבר.." בלא לאמר הייתי אומר רק לדברות, אבל אחרי שדיבור זה היה פרטיו אמירות והוא דיבור כללי, ידעינן כי לכל דיבור הכללי (מכל מין שהיא תחתיו) – קדמה קריאה. ובזה תבין גם מ"ש (במשנה ה') יכול אף להפסקות? ת"ל "וידבר וכולי" שכבר אמרנו כי מה שכתוב "וידבר" מוסב על הדיבור הכולל והוא על כל המשך הדיבור שדבר עמו בעת ההוא שלמדו אז כל הלכות קרבנות נדבה ומלת "לאמר" מציין פרטי האמירות שהם פר' עולת הבקר, עולת הצאן, עולת העוף, מנחה, וכולי כי במאמרו הפסיק בין כל אחד בפרשה פתוחה או סתומה לתת רווח בין מאמר ומאמר. אולם הקריאה היה לפני הדיבור הכולל, לא לפני אמירות הפרטיים, דהא אמר "ויקרא..וידבר".

וטעם ויאמר משה. כאשר הראיתיך. ואשאל אותה וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד ה׳‎ והטעם על האש שיצא:

ויאמר. אחר שאמר וישב משה, מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל ה', דע כי פסוקים רבים בתורה שהיו ראוים להיותם מוקדמים, והנה פירושם וכבר היה כך וכך, כמו ויצר ה' אלהים (ברא' ב ז) וכבר יצר, ויצמח ה' אלהים (שם שם ט) וכבר הצמיח, ויאמר בת מי את (שם כד כג) וכבר אמר, וכן כתוב "ואשאל אותה ואומר" ואחר כך ואשים הנזם על אפה (שם שם מז) ותאמר אל העבד (שם שם סה) וכבר אמרה אל העבד, אז ותפול מעל הגמל (שם שם סד) ואין צורך להאריך, והנה זה ויגד משה, וכבר הגיד ולא הזכיר הכתוב מה הגיד, ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו והנה איננו דבק עם וישב משה ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן למדנו מה הגיד, ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה כאשר אפרש, דע כי מצרים והודו הם מבני חם, ואלה סומכין על אלה, ואנשי הודו אינם אוכלים בשר, וכך היו עושים המצרים, ולא נשתנו מזה המנהג רק בעבור שהתגבר עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו, וחכמי הודו נותנין ראיות כפי מחשבתם, כי לא יתכן שידבר השם עם אדם וחי וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת והיתה נבואת משה בספק אצלם ואין טענה ממלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו (למעלה יד לא) כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל, ואילו היה כתוב כל ישראל, ידבר על הרוב כמשפט הלשון, כמו וימת כל מקנה מצרים (למעלה ט, ו) ואחר כן כתוב, שלח העז את מקנך (שם שם יט):