וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃
רבנו בחיי
וידוע כי בששת ימי בראשית כל יום ויום מן הששה הזכיר הכתוב כי טוב ומה שנברא בו בכל יום ויום היה דבר בעתו, ואע"פ שכל העולם כלו ומלואו העליונים והשפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת, ועל זה הביאו רז"ל משל לאכר שזרע ששה זרעים בידו אחת ברגע אחד, וכל אחד ואחד הופיע ביומו אע"פ שהזריעה בבת אחת, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו, ואמר בכאן ודבר בעתו מה טוב, כל דבר ודבר שנברא ביומו היה בעתו והיה הכל טוב, מן האור שהיה ראשון בנבראים העליונים עד אדם שהיה אחרון בנבראים השפלים הכל נעשה בעתו הראוי לו, ולא היה אחרון לחסרון כי אם לגדולה ומעלה, שהרי הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן, וכן יום שבת היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן. וכן העוה"ב הוא אחרון לעוה"ז, כי העוה"ז קודם לו ואין האדם יכול לקנות חיי העוה"ב כי אם בכשרון המפעלים בעוה"ז. וכן ישראל היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה, הוא שכתוב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לא אמר קדוש או קדושים רק קדש וזה לעלוי ההפלגה במעלתן של ישראל כי הם מושכים מן הקדש, וכענין שכתוב (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קדש תהיון לי, לה', לחלק לה', כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות שהם לחלק האומות. ראשית תבואתה, מובחר תבואתה, כמו (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו. התבואה חמשה מינין, חטה ושעורה שבולת שועל שיפון וכוסמין, ולכך תבואתה בה"א, ומבחר התבואה היא החטה, כן ישראל היו מבחר האומות שקבלו חמשה חומשי תורה שהיא מבחר התורות, ועל זה אמרו במדרש משל למלך שקדש אשתו בחמש טבעות, שנאמר (הושע ב׳:כ״א-כ״ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. וזה לשון ראשית שהוא כולל שתי קדימות, קדימת מעלה וקדימה זמנית. קדימת מעלה מן (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים, קדימה זמנית מלשון (בראשית י׳:י׳) ותהי ראשית ממלכתו בבל. הא למדת שהם קדומים וראשונים במחשבה ואחרונים בבריאה, שהרי עשו ואלופיו קדמו ליעקב ולכל זרעו שכן כתוב בעשו (שם כה) ויצא הראשון אדמוני , וגם תולדותיו של עשו קדמו לתולדותיו של יעקב כי עשו לקח אשה בן ארבעים שנה, ולא היתה תכלית הכונה בתולדות עשו הקודמות כי אם בתולדותיו של יעקב שבאו באחרונה והם היו תחלת המחשבה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:ו׳) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, וכמו שאמרו חכמי המחקר תחלת המחשבה סוף המעשה. והמשל בזה ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחלה יסוד הבית ויגביה הבנין על היסוד ויפרוס גג התקרה על הבנין ואז ילמוד שם, והנה הלמוד באחרונה במעשה והוא היה תחלה במחשבה. וזה דומה למה שדרשו רז"ל (דברים ב׳:י״ט) אל תצורם ואל תתגר בם, למה הזהיר הכתוב כן בעמון ומואב, מפני שתי פרדות טובות שאני עתיד להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית. הא למדת מכל זה שהאחרון הוא המעולה, ומה שנברא אחרון עלה במחשבה ראשון. למה הדבר דומה למי שאבדה לו מרגלית בין החול מביא כברה וכובר כל החול עד שמוצא המרגלית. וכן מצינו בצמחים, שאם תקח גרגיר זרע ותזרענו הנה הוא משתרש בקרקע ומשלח שרשים לכאן ולכאן עד שנעשה ממנו אילן גדול שממנו יוצא הפרי שהוא גנוז ומתעלם בתוכו, וידוע כי הפרי שבא באחרונה הוא היה עיקר הכוונה בזריעת הגרגיר וגדול האילן והוא היה תחלת המחשבה. וכשם שמצינו במעשה בראשית כי הבהמות והחיות והאילנות והצמחים קדמו ליצירת אדם והוא היה ראשון ואחרון, כענין שכתוב (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני, כאלו אמר ראשון ואחרון צרתני, ראשון במעלה ואחרון בבריאה, ותיכף שבראו מסר בידו מצות עשה ומצות לא תעשה, כן מצינו שסדרה התורה שלש פרשיות, אחת בבהמות וחיות שביסוד העפר, והיא זאת החיה אשר תאכלו, שניה בדגים שביסוד המים והיא את זה תאכלו מכל אשר במים, שלישית בעופות שביסוד הרוח, והיא ואת אלה תשקצו מן העוף, ובאחרונה הזכיר יצירת האדם, ומיד הטיל עליו מצוה והיא המילה, להודיע שאין עיקר לידתו של אדם בעוה"ז כי אם למצוה, וכענין שכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד, פירוש לעמל התורה והמצות, ולכך הטילה התורה יצירתו בתוך המצות והקיפתו בהן לפניו ולאחריו. לפניו אלו מצות המאכלים, וכן דרשו רז"ל מאי דכתיב אחור וקדם צרתני, אחר שברא כל הבהמות והעופות שקצים ורמשים ברא אותו, כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו אמר הקב"ה אני מצוה אותו את זה תאכל ואת זה לא תאכל, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומשהוא מקבל עליו כל המצות שבתורה אחר כך נולד. לאחריו זו מצות המילה, וזהו שכתוב.
מגלה עמוקות
ולקחתם לכם ביום הראשון. בזכות ראשון זה אברהם יפרע לכם מן הראשון זה עשו (בראשית כה) ויצא הראשון אדמוני ויבנה לכם ראשון זה יעקב (ירמי' יז) כסא כבוד מרום מראשון כי דיוקנא של יעקב חקוקה תחת כסא כבוד ויבא משיח שנקרא (ישעיה מא) ראשון לציון הנה הנם זה יוסף משיח בו יוסף הרי ארבע מינים. בפסוק זה פירוש על מה שאמר מתחלה ולקחתם לכם. ביום הראשון ר"ל שהוא מיותר לגמרי לדרוש ענייני ראשון אלו שחזר, אח"כ ופירוש בפסוק זכות אברהם שנקרא פרי עץ הדר שהוא ראשון ויפרע מן עשו וכפות תחת רגלינו ז"ש וכפות תמרים ויבנה לנו בית המקדש זה זכות של יעקב כסא כבוד מראשון שהוא ענף עץ עבות כי בית שלישי שהוא משולש שנקרא על שמו (שמואל ב כג) בקר לא עבות יבא משיח בן יוסף שהוא ערבי נח"ל שאז (שמות לד) נ"וצר ח"סד ל"אלפים נ"שמות ח"דשות נ"עולם ובזה ושמחתם לפני י"י כי נשלמה מרכבה של שם בן ד' שנרמזה בד' מינים לכן אמר גבי ד' מינים ראשון ולא גבי סוכה אז יבואו ז' רועים בסוכות תשבו שבעת ימים הם ז' רועים ולע"ל יעשה הקב"ה מצוה קלה סוכה לא"הע ז"ש (ויקרא כג) כל האזרח בישראל ישבו אז בסכות. בגמרא חלק אימתי אתי בר נפלי א"ל בר נפלי קרית ליה א"ל ביום ההוא אקים לפי שהוא גלגול תליתאי ואדם היה מסוף העולם והעמידו על ק' ודוד היה ראוי להיות נפל כי אדם נתן לו ע' שנה לכן נקרא משיח בר נפלי בלשון רבים.. או יאמר לפי שהוא מדוכא בעונותינו (ישעיה נג) אכן חליינו הוא נושא ואין לך יום שהקללה מרובה לכן קרי ליה בר נפלי נפילות הרבה ז"ש (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת בכל יום נופלת דעבידו לה סעידו וסמך בצלותא ב"ר נפל"י בגימטריא ב"ן י"שי בן דוד (שמות כא) ונפל שמה שור דא משית בן יוסף והנה הוא סובר שעל משיח בן דוד אומרין ז"ש לו בר נפלי קרית ליה הלא בן יוסף יהרג ועליו דרז"ל כי יפול שור ולא על בן דוד לכן אמר לו שעל משיח בן דוד אמר כן על שם אקים סוכת דוד הנופלת:
אור חדש
ודבר זה נראה בתחילת בריאתו, שיצא עשו "כאדרת שער" (בראשית כה, כה), ובודאי דבר זה מגונה ומאוס. ולפיכך עשו, אף שיש לו הממשלה הגדולה מאוד, מכל מקום הוא בעצמו מבוזה ומגונה, והוא נבדל מן הבריאה, ולכך גם כן הוא מבזה את אחר. ולכך כתיב לשון "ויבז" (בראשית כה, לד), שמורה על הריחוק הגדול, וזה בעצמו מורה שהוא מרוחק.