פרשנות מצטטת על בראשית כה:כט

תוי"ט ד"ה בית השלחין כו' ע"ש. וכתבו תוס' עיף יגע צמא למים כדכתיב ונפש עיפה למים ולא מצאתי וכו'. וצ"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה משלי כ"ה כ"ה ע"ש ביומא ע"ז ע"א רחיצה דאיקרי עינוי מנלן מהכא דכתיב ולאביתר וכו' רעב מלחם וצמא למים עיף ממאי לאו מרחיצה ודילמא מנעילת הסנדל אלא מהכא מים קרים על נפש עיפה ודילמא משתיה מי כתיב בנפש על נפש עיפה כתיב (אלמא מרחיצה מקרי עיף. רש"י) נמצא למדין מדכתיב על נפש דלאו בצמא דלאו לשתייה איקרי וא"כ מפסוק זה דכתיב מים קרים על נפש עיפה אין ראיה למ"ש תוס' עיף ויגע צמא למים. ויש ליישב קצת. והראוני ש"ס חדשים הנדפס ע"י האחים פרופס באמ"ש כתב כך בתוס' עיף ויגע צמא למים כדכתיב הרויתי נפש עיפה [ירמיה ל"א] ואולי מפני שלא מצא אותו פסוק ונפש עיפה למים בדה המדפיס או המגיה מלבו קרא הרויתי וגו'. אבל לא לבד שלא ראה מ"ש התוי"ט אלא גם יטול מה שחידש. כי אחרי שכל עיקר שרצו תוס' למצוא קרא שמפורש עיף היינו צמא למים ולא משאר דברים וא"כ פסוק הרויתי נפש עיפה אינו מורה כלל דהוא עיף למים. ויש לפרש עי"כ רעב ללחם או לשאר דברים כי כך מצינו נמי שם באותו סי' דירמיה פי"ד ורויתי נפש הכהנים דשן וכן מחלב זבחיך לא הרויתני [ישעיה מ"ג פכ"ט] ודוגמתו עוד וכאשר כי שלחו יד להגי' ה"א דטוב היה לומר פסוק בתהלים ס"ג ב' ועיף בלי מים או פסוק באיוב כ"ב ז' לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם. ולולא יראתי האריכות כתבתי עוד בזה. ואת זה אודיע מה דאיתא בסוגיא דמ"ק ב' ע"א ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח) ומתרגמינא ואת (ניטלה צ"ל) משלהי ולאי ע"כ הא מילתא קשיא לי כמה וכמה שנים דלא אמר הש"ס מן המוקדם הרבה דכתיב והוא עיף ות"א והוא משלהי (בראשית כ"ה) ולמה דוקא אמרת מסוף התורה עד זכיתי לראות פני הערוך ערך שלח וגרסתו [והוא אמת] דכתיב והוא עיף תרגומו והוא משלהי:

משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כו': באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה [הגהות הגרי"פ: תקרא מועד הימים שאנו קורין] חולו של מועד [והם] הימים שבין כל מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותם במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותם הם כל דבר שאם מניחים אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה לו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה טורח הרבה אבל אם יש בו עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בדבר והם המים המכונסים במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בדלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק. וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בדלי.

בית השלחין. שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, שעל ידו נקראת של בעל מפני שהוא לה כבעל שמרביעה ומולידה (עי' תענית ו:), ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א-ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר"ב והוא מהש"ס (מו"ק ב.), ומ"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח"הע המתחלפות:
ומ"מ יש בו רמז נחמד לע"ד, דבלאו הכי לא הוו צריכי רבנן להמיר תמורה זו לפרש שם זה, ומה שנראה לע"ד לומר בקיצור, הוא דגילו לנו טעם היות שדה זו אשר ברכו ה', נעדר ומשולח מבעלה בחסרת מים העליונים, הוא מפני שהוא עייף מהעבירות הפוגמים בו, וסימניך הראיה שהביאו (מו"ק שם) מו(הוא)[אתה] עייף ויגע דכתיב בתריה ולא ירא אלקים (דברים כה, יח) ואף כי לעמלק קאי, מ"מ לנחשלים קרה כמשז"ל (ערש"י שם מ"ש מתנחומא), ותמורה זו אשר המירו החית בהא שלא כדת, גרם העוונות האלו, כי החית והיא המדרגה השמינית מלמט' למעל', היא החבית של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לעולם הבא, והרשעים החליפו תענוגיה בתענוגי העולם הזה הנברא בהא, ודי למבין:

שבשלו - לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כ״ה:כ״ט):

אשר זדו. אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, בַּקְּדֵרָה אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ (סוטה י"א):