פרשנות מצטטת על בראשית כז:ז

ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.

ועתה אדבר על זכור ושמור, דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז ד), ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם פ' ז) כמו בטרם אמות, א"כ מה טעם להוסיף "לפני ה' ", התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב "לפני ה' ", והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה, וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית, לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך, ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה, וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו, ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (פ' ח) עד ויקדשהו (פ' יא), ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה, ולא פי' השם למה זה, פי' משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם, ודע כי השמונה דברים כולם מצות לא תעשה, ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להטיב למי שייטיב לו, והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטפחוהו, ורבוהו, והשקוהו והאכילוהו, והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך, ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם, והנה משה פירש ואמר, כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפ' לא תאכלנו (שם יב כה), והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך, וזה החיוב בשקול הדעת, גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא למען ייטב לך, בעבור ששמעת בקול השם, והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה, וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא ג"כ לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו, והשם אמר לא תחמד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגדם הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואח"כ עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם, ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן כתוב את הדברים (דבר' ה יט) ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.

וברכתם גם אתי, בזה נתקיימה הכונה העליונה להודיע לפרעה ולמצרים ע"י הסדר הרביעי הזה גדולת ישראל, כי ידוע שהברכה שאדם מברך לרעהו אין יתרון בה, כי לא ברוח פיו ובמאמרו יוכל להיטיב או להרע, זולתי בהיות המברך דבק באלהיו ואהוב לו, אז כשיברך לזולתו, רצון הצדיק יעשה ה', ועל כן נאמר ואברככה לפני ה' (בראשית כ"ז ז'), ובפירוש נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ"ז), שהברכה מיד ה' היא, ולפי ששאל פרעה מאת ישראל שיברכוהו, נבין מזה שעתה האמין כי הם בני אלהים ודבקים בו, ואשר יברכו יבורך מן השמים, אלא שפרעה לא אמר זה אלא מרוב אימה ובעוד מכאובו לנגדו, כמו שנפרש לקמן, והנה עתה נתקיים ג"כ מה שאמר האל בתחילה ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך (לעיל ד' כ"ג), כלומר אז תודה כי הוא בני בכורי, וכמו שאמרנו: