פרשנות מצטטת על בראשית כז:יא

וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ וְגוֹ׳. הָיָה לוֹ לוֹמַר ״לְסִינַי בָּא״. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ, שֶׁיָּצָא לִקְרָאתָם כְּחָתָן כוּ׳. וַעֲדַיִן קָשֶׁה, לָמָּה ״מִסִּינַי בָּא״ וְלֹא מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הַשָּׁמַיִם. גַּם צָרִיךְ יִשּׁוּב, לָמָּה הִזְכִּיר זְרִיחָה בְּשֵׂעִיר וְהוֹפָעָה בְּפָארָן. גַּם קָשֶׁה לְדַעַת רז״ל שֶׁאָמְרוּ (ספרי ב ב): חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּנֵי עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל לְקַבֵּל הַתּוֹרָה וְלֹא קִבְּלוּהָ, לָמָּה הִזְכִּיר שֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְלֹא הִזְכִּירָם בִּשְׁמָם – עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל. גַּם מִלַּת ״לָמוֹ״ צָרִיךְ יִשּׁוּב, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים מִלַּת ״לָמוֹ״ חוֹזֵר עַל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת לֹא רָצוּ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל קִבְּלוּהָ עַל כֵּן נִתּוֹסְפָה לְיִשְׂרָאֵל זְרִיחָה וְהוֹפָעָה, וְאֵין לְשׁוֹן הַמִּקְרָא מַשְׁמַע כֵּן. וְנִרְאֶה לְפִי שֶׁכָּל שֵׁמוֹת הָאֵלּוּ מִתְיַחֲסִים אֶל אֻמָּה מְיֻחֶדֶת, כִּי שֵׂעִיר מְיֻחָד לְעֵשָׂו אִישׁ שָׂעִיר, (בראשית כז יא) וְהַר פָּארָן מְיֻחָד לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם טז יב): ״וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם״, וּפֶרֶא נִגְזָר מִלְּשׁוֹן פָּארָן, עַל כֵּן לֹא הִזְרִיחַ ה׳ גִּלּוּי שְׁכִינָתוֹ אֶל אוֹתָן שְׁנֵי אֻמּוֹת עַצְמָן, כִּי יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין סוֹפָן לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, וְלֹא בָּא אֲלֵיהֶם כִּי אִם לְבַעֲבוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה נוֹתְנָהּ לָנוּ הָיִינוּ מְקַבְּלִים אוֹתָהּ. עַל כֵּן לֹא הוֹפִיעַ ה׳ שְׁכִינָתוֹ עַל הָאֻמּוֹת, כִּי לֹא הָיוּ רְאוּיִין לְכָךְ, וְהוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם מִן אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת הַמִּתְיַחֲסִים אֶל אוֹתָן הָאֻמּוֹת. וּבְזֶה מְדֻקְדָּק הַלָּשׁוֹן ״וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ״. אָמְנָם עֲדַיִן אָנוּ צְרִיכִין לְמוֹדִיעַ לָנוּ לָמָּה נָקַט כָּאן זְרִיחָה וְכָאן הוֹפָעָה, וְכָאן הִזְכִּיר ״לָמוֹ״ אֲבָל בַּהוֹפָעָה לֹא הִזְכִּיר ״לָמוֹ״.

המחליק בצלים. אית דמפרשי ל׳ ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום:

המחליק. מל' ואנכי איש חלק (בראשית כ״ז:י״א) דכל זמן שהבצלים בשדה אינה חלקה אלא דומה לאדם מלא שער והמקום שנתלש נקרא חלק ומיהו יותר נראה לשון חילוק דבר הנחלק לשנים מל' מחליקין בתאנים ובענבים בפ"ק דמעשרות (מ"ח) והיינו חלוקתן דלחים לשוק למוכרם ויבשים לגורן לכונסן לקיום ומיהו חוזר אני בי מראיה זו דההוא נמי לשון איש חלק שמחליק העיגול של דבילה ומשפשפו בתאנים וענבים של טבל והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן ומצחצחין אותן וסיפא דההוא דמתניא לענין הכשר מייתי בפרק חבית (שבת דף קמה.) ומוכח התם כן:

שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז):