פרשנות מצטטת על בראשית כז:לד

"ויקרע מרדכי את בגדיו". במדרש (ילקו"ש כאן תתרנו), בנימין גרם לשבטים ליקרע*, הדה הוא דכתיב (בראשית מד, יג) "ויקרעו שמלותם", והיכן גרמה לו קריעה, בשושן הבירה, הדה הוא דכתיב "ויקרע מרדכי את בגדיו", והוא איש ימיני (לעיל ב, ה). "וילבש שק ואפר וגו'", רבי איבו אמר, משתפס יעקב אבינו את השק, דכתיב (בראשית לז, לד) "וישם שק במתניו", שוב לא זז מבניו*. אחאב כתיב ביה (מ"א, כא, כז) "וישם שק על בשרו". יורם בנו (מ"ב, ו, ל) "וירא העם והנה השק על בשרו". מרדכי "וילבש שק ואפר". "ויזעק זעקה גדולה ומרה", אמר רבי חנא, מאן דאמר קודשא ב"ה ותרין, הוא יתותרון* בני מעיו, אלא מאריך רוחיה וגביא דילה. תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו, דכתיב (בראשית כז, לד) "ויזעק זעקה גדולה", ואימת נפרע ממנו, בימי מרדכי, דכתיב "ויזעק זעקה גדולה ומרה".

על־פי זה צעק מרה, אחר שהוא מוכרח במעשיו, עד שלכן לא יקבל שכר על צדקותיו, והוא מסור אל המקרים והרעות אשר חרצו עליו בני מערכת מזלו, הלא ראוי שהשם יניחהו להיות חופשי במעשיו, למען יקבל שכרו כשכיר העושה באמונה, ולא ייגע לריק ולבהלה (סימן יד פסוק ה), בשגם אחר שימי האדם מעט ורעים, וטבע מולדתו מחייב שיהיה עלול אל הטומאה ומעשים נשחתים, וצריך הוא ללחום מלחמת היצר, ראוי שיהיה על-כל-פנים חפשי במעשיו, עד ירצה כשכיר יומו (יד א-ה).

ומזה שב אל הוכחתו שאין ה' משגיח בפרטים, והכל נתלה מן המערכת, ועל זה יצעק מרה, למה לא נצמת מפני חושך, והיה טוב לו העדרו ממציאותו (סימן כ"ג פסוקים טז-יז).

ותשקמו בדמעות שליש. בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים, זו למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן, ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית, וא"ת רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינה אלא גלות אחת ומנחם פירש שליש שם של כלי ששותין בו וכן פי' (ישעיהו מ׳:י״ב) וכל בשליש עפר הארץ, ורבותינו פירשוהו על ג' דמעות שהוריד עשו שנאמר בו (בראשית כ״ז:ל״ד) ויצעק צעקה הרי אחת, גדולה הרי שתים, ומרה הרי שלש, ועליהם זכה לחיות על חרבו והיה כאשר תריד וגו' (שם):

צדה. לְשׁוֹן אָרַב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי" (שמואל א כ"ד); וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר צָדָה לְשׁוֹן "הַצָּד צַיִד" (בראשית כ"ז), שֶׁצִּידַת חַיּוֹת אֵין נוֹפֵל ה"א בְּפֹעַל שֶׁלָּהּ, וְשֵׁם דָּבָר בָּהּ צַיִד, וְזֶה שֵׁם דָּבָר בּוֹ צְדִיָּה, וּפֹעַל שֶׁלּוֹ צוֹדֶה, וְזֶה הַפֹּעַל שֶׁלּוֹ צָד. וְאוֹמֵר אֲנִי פִּתְרוֹנוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ – וּדְלָא כְמַן לֵהּ. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּחֵלֶק צָד צַיִד, וְאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ; וְאִם יֵשׁ לְחַבְּרוֹ בְּאַחַת מִמַּחְלָקוֹת שֶׁל צָד, נְחַבְּרֶנּוּ בְחֵלֶק "עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ" (ישעיהו ס"ו), "צִדָּה אוֹרֶה" (שמואל א כ'), "וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלֵּל" (דניאל ז'), אַף כָּאן אֲשֶׁר לֹא צָדָה – לֹא צִדֵּד לִמְצֹא לוֹ שׁוּם צַד מִיתָה; וְאַף זֶה יֵשׁ לְהַרְהֵר עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם לְשׁוֹן אוֹרֵב הוּא:

נצמתו. רטרי"ש בלע"ז כמו וחומץ צומתן בל' גמרא (פסחים מ ע"ב) צ' מתחלפת בז' כמו צעקה זעקה: