פרשנות מצטטת על בראשית כח:ה

ועמוק אין מראה, לא ידעתי פירושו. דקשה דכל מראה לובן עמוק וא"כ הוא איך אפשר לומר שהנגע לבן ואין מראהו עמוק. והרמב"ן תירץ שאין שייך כאן עמוק כיון שלא השער הפך לבן ממילא שחור הוא והשחרות של השער מפזר ומבטל עומק הנגע. ואין פירוש זה מוסכם אצל המפרשים כי מה שייך ביטול עומק ע"י שער שחור שהם שנים ואחד עומד בקצה זה והאחר בקצה השני, ונעתיק פירוש התרגום יונתן שכתב ויחמי כהנא ית מכתשא במשך בישרא ושערא במכתשא אתהפך, לחיורא וחזוא דמכתשא עמיק למחוור כתלגא יתיר ממשך בישריה מכתש סגירותא היא, ואם בהקי חיוורתא פסידא היא במשך בישריה ועמיק לית חיזייה למיחוור כתלגא יתיר מן משכא ושעריה לא אתהפיך לחיוור כסידא ויסגר כהנא. ומשמעות התרגום לתרץ קושיא של רש"י שזכרנו, ואמר התרגום שפירוש הכתוב השני קאי על מראה כסיד שהיא אינה עמוקה כשלג. אלא שאני אומר על פירוש התרגום לא ידעתי פירושו, דקשה דהא אין חילוק בין שלג לסיד דתרווייהו אבות נגעים הם, ותו קשה במ"ש על פסוק השני דמיירי מכסיד והשער לא נתלבן כסיד הא מפורש ריש פ"ד דנגעים במשנה ששער לבן מטמא בכל מראה לובן דהיינו אפי' למטה מן ד' המראות, וא"כ מה זה שכתב שהשער הוא אינו כסיד, ואין לי ליישב התרגום אלא בדרך זה דהך ומראהו עמוק הוא תנאי לטומאה דהיינו דאין כאן טומאה אלא באם אנו רואין עומק המראה אז דוקא הוה טומאה ודאית, ופירוש הענין הזה הוא דלפעמים שאף עור הבשר הוא לבן קצת ואין שייך שם כמראה החמה אצל הצל כיון דשניהם לבנים ולובן האחד אינו מופלג מן לובן השני הבדל גדול מש"ה אם הננע הוא כשלג אז בודאי, יש הבדל גדול בינו ובין עור הבשר ע"כ טמא ודאי, אבל אם הנגע כסיד ועור הבשר ג"כ לבן אז אין הפרש גדול, ע"כ אין כאן עמוק מראהו של נגע אף על פי שהוא גדול יותר מלבנונית של העור והעור עצמו גם כן לבן ואז אין כאן טומאה ודאית אלא א"כ השער הוא כמראה הנגע אבל אם אינו כן אין כאן טומאה ודאית, ואע"פ שבשער קיימא לן דאין חילוק בו בין ד' מראות או למטה מהם היינו אם יש בנגע עמוק מראהו בפנינו בודאי, אבל לא בנדון זה, עפ"ז אמר שפיר דאין כאן טומאה ודאית כיון שאין עמוק מראהו אין כאן מראה השער כמו הנגע, ע"כ צריך הסגר, ואפשר לי לומר דגם רש"י ס"ל דרך זה אלא שאין לנו ראיה מן המשניות על זה החילוק, ע"כ אמר רש"י לא ידעתי פירושו ולא אמר איני יודע פירושו כמו שאמר בסוף תולדות על פסוק אם יעקב ועשו איני יודע מה מלמדנו, אלא דכאן יש לו פירוש על הפסוק כמו שזכרנו אלא שאינו יודע לו יסוד וראיה, כי דרכו של רש"י לכתוב כל דבריו ע"פ הגמרא או ת"כ משא"כ כאן. כנלע"ד נכון:

וישלח יצחק את יעקב. מיד לפי שכבר היה גדול וראוי לישא אשה. וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. כבר כתב המפרש הגדול איני יודע מה מלמדנו. והנראה אצלי כי אם הכתוב היה אומר אם עשו ויעקב לא היה חדוש. אבל עכשיו שאמר אם יעקב ועשו הוא מלמדנו חדוש גדול. כי דבר ידוע כי חברת הרעים מזקת אפילו לטובים. כמו שפירשתי למעלה בפסוק מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא. כי אפילו מלאך ה' ישוב רשע אם יתחבר לרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. אבל ציר אמונים שהוא משה רבינו עליו השלום דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה שאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר אל תתחר במרעים. לא אמר ברעים אלא במרעים לאחרים. וזהו ישובו המה אליך לרשעתם. ואתה לא תשוב אליהם. ואם כן אחר שאמר שרבקה היתה בת בתואל אדם רע מפדן ארם אנשי רשע אחות לבן רשע גמור. וכן אמר בכאן וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה מקום רשעים ואחי רבקה רשע גמור. ראוי היה אע"פ שרבקה שלא למדה ממעשיהם. שלמעט תדבק נפשה בעשו בנה שהיה דומה לאחיו ולמשפחתו. לזה אמר בכאן שאף על פי שהיתה אחות לבן הארמי. היתה אם יעקב ועשו. בראשונה אם יעקב ולו היתה מחבב לפי שהיה צדיק כמותה. ואח"כ היתה באחרונה אם עשו:

לך לך שתי פעמים לך בקמ"ץ ג"כ לשון הליכה. והיינו אחד מארם נהרים ואחד מארם נחור. כי יש שני ארם כמ"ש ריש תולדות פדן ארם ופרש"י שני ארם ארם נהרים וארם צובה: ומפורש בתורה סדר חיי שרה וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. וכן בריש ויצא וילך חרנה והיינו פדן ארם שכתוב בסוף תולדות וילך פדנה ארם. וא"כ מ"ש מארם נהרים היינו מ"ש מארצך. ואחד מארם נחור הינו מעיר נחור. ואלו ב' המקומות היו סמוכים זה לזה אלא שהיה נהר מפסיק ביניהם ואברהם היה מתגורר בשניהם יחד. שבאחד היה מתגורר מצד רכושו ומקנה קנינו. ובאחד היה מתגורר בעיקר שכונת דירתו וצוה לו הקב"ה להסיע עצמו משניהם יחד (נזה"ק):

ויבך. לְפִי שֶׁצָּפָה בְרוּח הַקֹּדֶש שֶאֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ לְפִי שֶׁבָּא בְּיָדַיִם רֵקָנִיּוֹת; אָמַר, אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אֲבִי אַבָּא הָיוּ בְיָדָיו נְזָמִים וּצְמִידִים וּמִגְדָּנוֹת וַאֲנִי אֵין בְּיָדִי כְלוּם; לְפִי שֶׁרָדַף אֶלִיפַז בֶּן עֵשָׂו בְּמִצְוַת אָבִיו אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ וְהִשִּׂיגוֹ, וּלְפִי שֶׁגָּדַל אֶלִיפַז בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק, מָשַׁךְ יָדָיו. אָמַר לוֹ מָה אֱעֱשֶׂה לַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב טֹל מַה שֶּׁבְּיָדִי, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת: