פרשנות מצטטת על בראשית כט:ו

ורז"ל נתעוררו שישב על הבאר לבקש בת זוגו וכן עשה משה. ואולי לזה רמז וירא והנה באר בשדה שראה במחשבתו ובהתעוררות שכלו הנבואיי. שהיה באר בשדה. היא רחל בת זוגו. כאומרו שתה מים מבורך. וראה אותה בשדה. רמז על אמו שנקראת שדה חמד וגפן פוריה. ואמרו ועתידה בשדה היתה לו זו האשה. ואמו נתנה לו זאת העצה דכתיב קצתי בחיי וגו'. ורמז ג"כ בשדה על אביו יצחק שצוהו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואביו נזדמנה לו רבקה בשדה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והנה גמלים באים. וכן בכאן נזדמנה לו רחל בשדה כמו לאביו. וזהו וירא והנה באר בשדה מה כתיב אחריו והנה רחל בתו באה עם הצאן. ורז"ל גילו בכאן מסתורים גדולים שהם כבשונו של עולם בענין קץ משיחנו ועיכוב הגאולה. בסבת אבן הזאת הגדולה שהיא לב אבן. הנם כתובים בספרי הזוהר ואינם בידי כי נגזל ממני בעונותי בגירוש פורטוגא"ל. ונראה שזאת הפרשה קשורה עם של מעלה. ובכאן התחיל יעקב להשלים נפשו בשלימות האמתי. והתחיל השם יתברך להשגיח עליו ולהשלים דברו. שנאמר והיה ה' לי לאלהים. שיהא נקרא אלהי יעקב כמו האבות. בענין שגם כן האבות יהיו המרכבה. ולכן אמר וירא והנה באר בשדה. וזה הבאר היא אבן הראשה. האבן אשר שם מראשותיו משם רועה אבן ישראל. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר. וזה הבאר נקרא באר שבע. כי כן תמצא בזו הפרשה שבעה פעמים באר הבאר. וכן תמצא ז' פעמים באר בבארות של יצחק. ולכן נקרא באר שבע. וכן אמר ויקרא אותה שבעה כי שם נשבעו שניהם. לפי שהי' באר שביעי. וכל הבארות של מעלה מריקים בה. ומן הבאר ההיא ישקו העדרים של מטה:

ותהר. אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתיב "ותתצב אחותו מרחוק" (למטה פ' ד) והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק, כי הוא לבדו יקרא זרע, והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב (ברא' כה כו), ויעקב הוליד את ראובן בן שמונים וחמש, והיה ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה (שם מז ט), חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י, נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ, ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף והנה נשארו קי"ח כי כתוב הוא, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים (שם נ כו) ומתי מלך המלך החדש, וכמה שנים בנו ערי מסכנות, והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים, ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה, וכתוב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במד' כו נט) והנה היא קטנה, והנה זה המוכה בסנורים שכח שם חם ויפת, וכתיב "ויולד נח" (ברא' ה לב), ויפת הוא הגדול, ועוד "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו (שם מט לא)", והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה, ודע כי הנו"ן תמצא חסירה, או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל, כנו"ן "גש הלאה" (ברא' יט ט) "ויגש אליו" (שם מד יח), ובאמצע, כמו וגם אף עלה בישראל (תה' עח כא) או ויחר אף (שם קו מ), והנה הנו"ן מובלעת באמצע, על כן נדגש פ"א "ויחר אפו" (ברא' לט יט) ישוב אַפְךָ (ישעי' יב א), וככה נו"ן נתן, במלת תִּתִּי (ברא' כט יט) כי הוא כמו תנתי, כי תי"ו האחרון איננו שרש, רק הוא כמו שבתי (תה' קלט ב) לכתי (מ"א ב ה) לדתי, גם בסוף, תת פחדך (דבר' ב כה), טוב תתי אותה לך (ברא' כט יט), וככה בשמות, כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה כמו מן בֵן בָנָה, והיא תתערב עם "אשר בנה בית" (דבר' כה) והנה החליפו הה"א בתי"ו, כמו גבירה גברת, עטרה עטרת, פעם סמוך ופעם איננו סמוך, כמו עטרת תפארת (משלי ד ט), והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת, ומלת רחל בתו (ברא' כט ו), כמלת אמת חסדו ואמתו, והנה התי"ו לשון נקבה, והנה הנו"ן מובלעת, ולשון רבות אמונות ולא אמתות ולא אמיתיות כמו בנות, ולא בתות ולא בתים:

וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי. אִם פּוֹסֵק דִּין מִן הַסְּבָרָא מִדַּעְתּוֹ לֹא יֹאמַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי. וּמָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי חָרָן (בראשית כט) כְּשֶׁשָּׁאַל מֵהֶם יַעֲקֹב הֲשָׁלוֹם לוֹ, אָמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, כְּלוֹמַר, זֶה אָנוּ יוֹדְעִים, וְאִם תִּשְׁאַל יוֹתֵר, הִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן וְהִיא תַּגִּיד לְךָ, כִּי אֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ יוֹתֵר מִזֶּה:

כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:

נחשתי. מְנַחֵשׁ הָיָה, נִסִּיתִי בְּנִחוּשׁ שֶׁלִּי שֶׁעַל יָדְךָ בָּאָה לִי בְרָכָה; כְּשֶׁבָּאתָ לְכָאן לֹא הָיוּ לִי בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ״ט:ו׳), אֶפְשַׁר יֵשׁ לוֹ בָנִים וְהוּא שׁוֹלֵחַ בִתּוֹ אֵצֶל הָרוֹעִים? עַכְשָׁיו הָיוּ לוֹ בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (שם ל"א):