פרשנות מצטטת על בראשית כט:ט

ולהורות על שלימות יעקב. הראהו שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. שהם גדולה גבורה תפארת. שהם כנגד אברהם יצחק יעקב. בענין שיעקב חבל נחלתו והוא משולש בזכיות והוא רגל ראשון מהמרכבה. וזה וירא והנה באר בשדה. זהו שדה אשר ברכו ה' שאמר יצחק ליעקב. והיא באר שבע. ועליה יושבים שלשה עדרי צאן הם האבות. והאבן גדולה על פי הבאר. היא אבן נגף וצור מכשול לשני בתי ישראל שנתן עיניו במקדש ראשון ובמקדש שני והחריבם. וזהו סכות בענן לך מעבור תפלה. וצריך סיוע וזכות אבות להסיר האבן מעל פי הבאר. לפי שהיא סתומה וצריך שיאספו כל העדרים של מעלה ושל מטה להסיר האבן מעל פי הבאר. וזהו סבת עיכוב גאולתינו בעונותינו. כמו שאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ובסבת זה הן עוד היום גדול. הוא יום גאולתנו. כאומרו היום אם בקולו תשמעו. ולכן צריך שנתעסק בתורה. ונשקה הצאן במי התורה. וזהו השקו הצאן. והם השיבו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים של מעלה ושל מטה להעביר האבן מעל פי הבאר. ואנו מחכים לאבן הראשה אבן ישראל שיבא לפוצץ סלעים. ולהסיר האבן הגדולה מעל פי הבאר. כאומרו בדניאל חזה הוית עד די איתגזירת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי. וזה יהיה בסיוע האבות והאמהות. ובפרט רחל שהיא עקרת הבית צריכה להתחנן על בניה. כאומרו קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו'. וזהו עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. ועומדת בשדה. ולכן לא נקברה בעיר מושב אלא בדרך אפרת. והשם יתברך משיבה ושבו בנים לגבולם. ואז יתחזק יעקב שהוא בעל הבית השלישי כמו שכתבתי. ויעמוד לסייע לרחל ולגאול את בניו מן הגליות. ולהסיר האבן שעל פי הבאר שהיא אבן נגף וצור מכשול. וזה שאמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו. שהיא בוכה ומתאוננת על בניה. ויגש יעקב בתפלה ובתחנונים. ויגל את האבן מעל פי הבאר. לפי שלו משפט הגאולה לגאול בגלות רביעי. בענין שיבנה בית יעקב על מכונה. ולכן תמצא בגלות רביעי וזכרתי את בריתי יעקב וגו': והזכיר ליעקב בראשונה. לפי שהוא בעל הקורה. והוא לקח הוא"ו של אליהו והוסיפה על שמו למשכון שיבא לגאול את בניו. ולכן כתב יעקוב מלא בוא"ו. וכן רמז בכאן יעקוב מלא בוא"ו. וכן רמז בכאן שיבא אליהו לגאול את בני יעקב באלף הששי שאנו עומדים בו. ולכן נכתב מלא וא"ו. וכן תמצא שכמו שבכתה רחל דכתיב רחל מבכה על בניה. כן בכה יעקב. ולזה אמר וישא את קולו ויבך כדכתיב קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל. השם יתברך יראנו מתורתו נפלאות:

דבר ה' עמכם. ברוב המקומות מחובר לדבור מלת אל, דבר אלינו בחורב, דבר ה' אל כל קהלתכם, ופעמים מחובר לדבור מלת עם ואת, בבואו לדבר אתו (ס"פ כי תשא) וכן מדבר עם יעקב, דבר אתנו קשות, עודנו מדבר עמם. וע"ד הפשט נראה שאין הבדל ביניהם, כי מצאנו מלת את שהוראתו כמו אל (כבש"ב ט"ו כ"ג) ע"פ דרך את המדבר, כמו אל המדבר, יאר פניו אתנו (תהילים ס״ז:ב׳) במקום אלינו, כמ"ש יאר ה' פניו אליך, וכן לעשות עמכם רעה (ויצא ל"א) במקום לעשות לכם, אמנם כשנדייק יש לדבור המחובר במלת את או עם, הוראה מובדלת מהתחברו במלת אל ולמ"ד. שהדבור באל ולמ"ד, נשאר הדבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב אל התשובה, אמנם כשדבור מחובר בעם או באת, ירמוז על מין דבור שהיו שנים מחליפים הדבור זה לזה פעם זה ופעם זה מדבר כעין המצוי במדברים שאין הדבור נשאר תמיד ע"צ אחד מן המדברים אבל מחליף ונעתק מאיש לרעהו, אחד שואל ואחד משיב (וואָרטוועקסעל) והוא המכוון במלות אתו ועמו המורים תמיד על השוואת הנושאים שהם נשואים בענין אחד, אלא שהוא מייחס תמיד הדבור אל זה שהיה דבורו ראשון או סבה ראשונה בדבור, כמ"ש עודנו מדבר עמם (בראשית כ״ט:ט׳) הנה היו הרועים ג"כ מדברים כמו שנזכר שם אלא שתלה הדבור ביעקב במה שהיה ראש המדברים ופתח בדבור תחלה, והפך זה כשיאמר וידבר לו וידבר אליו, ירצה בו אמנם דבור פרטיי נבדל מן הדבור המצוי והיינו דבור הנשאר אצל צד אחד מן המדברים שהתכוון לשפוך דבריו לפני המקבל ולהגיד לו דבר בלתי מחייב אל התשובה. והנה כשהשמיע הקב"ה עשרת הדברים לאזני בנ"י לא היה הדבור נשאר תמיד ע"צ המשמיע ית' לבד, אבל היה מחליף ונעתק אל בנ"י ג"כ, כמ"ש במכילתא (יתרו פ"ד) לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו, ובמדרש חזית (ע"פ ישקני) אמרו דרך מליצה הדבור היה מחזיר על כל א' וא' מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין יש בו כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר ישראל הן, וחוזר ואומר לו מקבל אתה אלהותו של הקב"ה והוא אומר לו הן והן וכו' ולסבה זו שבשעת מ"ת היה הדבור מחליף ממשמיע לשומע, ומשומע למשמיע, לכן הוזכר בדברי מ"ת מלת עם ואת. ואפשר לכלול עוד בהוראת דבור במלת את ועם, להורות על הסכמת דעת השומע אל דברי המשמיע, והוא כשהענין בעצמו אינו מסכים כ"כ אל דעת השומע, וחומר הדבר בעצמותו היה מכריח את השומע יותר אל שלילת קבלת הדברים, לולי שהיה המשמיע ממליץ לו את הענין וממתיקו לו בטענות ראויות ישרות ונכונות עד שיכניס בלב השומע תשוקה וחפץ לקבלת הדבר מרצון נפשו, ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל משמיעו הצטרפה דעות שניהם יחד להיות אחודים בענין הדבור, לכן התחבר אל הדבור מלת את או עם, שהוא מלה אשר יורה על ההצטרפות (מיט), והנה התורה הקדושה אף שהיא מדברת בענינים תחתונים רומזת היא בהם ענינים פנימיים ופנימים לפנימים גבוה מעל גבוה לאין תכלית, כי אורייתא כולה איהי סתום וגליה, גלויה היא לפי פשוטו של מקרא שהוא כתוב מפורש ומבואר בה, וסתומה היא מצד דרך הנסתר שבה שאינו מבואר בה באר היטב, אבל נסתר ונטמן ענינים גבוהים ברמז דברים, אמנם במעמד הקדוש בעת קבלת התוה"ק אשר אז אתבסם עלמא עד שאמרו חז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזכו ישראל להשיג עומק פנימיות נשמתא דאוריית' וכל אחד מהם היה מסתכל בסתרי עומק פנימיותי', כמ"ש במכדרשב"י (בהעלותך קנ"ב) אינון דקיימו בטורא דסיני אסתכלו בנשמתא, דאיהו עיקרא דכלא אוריית' ממש. ואחרי שהתאחדה דעת מקבלי התורה עם דעת העליון ית' המשמיע הדברות להשיג עומק הדברות, וקבלום עליהם בכל לבבם ובכל נפשם, לכן התחבר בו לדבור מלת עם, אשר יורה על ההצטרפות והתאחדות. וראיתי במ"ר (כי תשא פ' מ"א) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו ארשב"ל מה לדבר אתו משל לתלמיד שלמדו רבו תורה עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו משלמד אותו אומר לו רבו בוא ונאמר אני ואתה כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה משלמדה אמר בא ונאמרה אני ואתה, הרי לדבר אתו:

באה עם הצאן. הַטַּעַם בָּאָלֶ"ף וְתַרְגּוּמוֹ אָתְיָא; וְרָחֵל בָּאָה – הַטַּעַם לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת וְתַרְגּוּמוֹ אֲתָת; הָרִאשׁוֹן לְשׁוֹן עוֹשָׂה וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן עָשְׂתָה:

והנה תנור עשן וגו'. רָמַז לוֹ שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בַּגֵּיהִנֹּם:

באה. טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, לְכָךְ הוּא מְבֹאָר שֶׁבָּא כְבָר. וְאִם הָיָה טַעֲמוֹ לְמַטָּה, בָּאָלֶ"ף, הָיָה מְבֹאָר כְּשֶׁהִיא שׁוֹקַעַת; וְאִ"אֶ לוֹמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְבָר כְּתִיב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְהַעֲבָרַת תַּנּוּר עָשָׁן לְאַחַר מִכָּאן הָיְתָה, נִמְצָא שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה; וְזֶה חִלּוּק בְּכָל תֵּבָה לְשׁוֹן נְקֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בָּא, קָם, שָׁב: כְּשֶׁהַטַּעַם לְמַעְלָה, לְשׁוֹן עָבַר הוּא, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וְרָחֵל בָּאָה, קָמָה אֲלֻמָּתִי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, וּכְשֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה הוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו וְהוֹלֵךְ, כְּמוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה: