וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
העמק דבר
מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם:
שפתי חכמים
במיתת אחינו. כאלו אמר בגויעת אחינו, דאל"כ בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגוע אחינו, כמו ויהי כשמוע לבן:
ברכת אשר
"וירץ עשו לקראתו". קשה לי מדוע למעלה (כט, יג) על "וירץ לקראתו" שאצל לבן מעיר רש"י: כסבור ממון הוא טעון וכו', וכאן - לא כלום. (פ' וישלח תשנ"ח) ור' רש"י שם שסבור היה כך מחמת התקדים, שעבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים, אבל עשו לא חווה תקדים מעין זה.