וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃
שפתי חכמים
שאשית אני. אין להקשות דהא בפ' ויצא (בראשית ל, מ) כתיב וישת לו עדרים, ובפ' וארא (לעיל ז, כג) כתיב נמי ולא שת, ולא פי' שם כלום. די"ל מדכתיב שתי בחיר"ק חסר יו"ד, הוה אמינא שאין פירושו שימי, אלא מלה אחריתי היא, כמו (תהלים יא, ג) כי השתות יהרסון צדיק מה פעל, שפירושו ל' יסוד או ל' מלחמה, כמו (ישעיה כב, ז) שות שתו השערה, לכך צריך לפרש שימי. אבל לעולם פשיטא לי' שהוא ל' שימה. ומה שמפרש אח"כ שאשית אני, ר"ל אע"פ שפי' שימי, מ"מ יש לפרשו בשתי פנים, כמו תתי, דמצינו שמשמש בשתי פנים, כמו תתי דכתיב גבי לבן בפר' ויצא יעקב (בראשית כט, יט) טוב תתי אותה לך, שפירושו תת אני, או כמו בפ' בלק (במדבר כב, יג) דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, שפירושו תת אותי. לכך פי' דשתי דהכא פירושו שאשית אני. [רא"ם]: או י"ל, לכך מפרש רש"י שאשית אני, דיכול לפרש שתי ל' עבר, שכבר שם אותם. לכך פי' שאשית אני, שהוא להבא:
אבן עזרא
ותהר. אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתיב "ותתצב אחותו מרחוק" (למטה פ' ד) והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק, כי הוא לבדו יקרא זרע, והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב (ברא' כה כו), ויעקב הוליד את ראובן בן שמונים וחמש, והיה ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה (שם מז ט), חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י, נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ, ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף והנה נשארו קי"ח כי כתוב הוא, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים (שם נ כו) ומתי מלך המלך החדש, וכמה שנים בנו ערי מסכנות, והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים, ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה, וכתוב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במד' כו נט) והנה היא קטנה, והנה זה המוכה בסנורים שכח שם חם ויפת, וכתיב "ויולד נח" (ברא' ה לב), ויפת הוא הגדול, ועוד "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו (שם מט לא)", והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה, ודע כי הנו"ן תמצא חסירה, או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל, כנו"ן "גש הלאה" (ברא' יט ט) "ויגש אליו" (שם מד יח), ובאמצע, כמו וגם אף עלה בישראל (תה' עח כא) או ויחר אף (שם קו מ), והנה הנו"ן מובלעת באמצע, על כן נדגש פ"א "ויחר אפו" (ברא' לט יט) ישוב אַפְךָ (ישעי' יב א), וככה נו"ן נתן, במלת תִּתִּי (ברא' כט יט) כי הוא כמו תנתי, כי תי"ו האחרון איננו שרש, רק הוא כמו שבתי (תה' קלט ב) לכתי (מ"א ב ה) לדתי, גם בסוף, תת פחדך (דבר' ב כה), טוב תתי אותה לך (ברא' כט יט), וככה בשמות, כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה כמו מן בֵן בָנָה, והיא תתערב עם "אשר בנה בית" (דבר' כה) והנה החליפו הה"א בתי"ו, כמו גבירה גברת, עטרה עטרת, פעם סמוך ופעם איננו סמוך, כמו עטרת תפארת (משלי ד ט), והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת, ומלת רחל בתו (ברא' כט ו), כמלת אמת חסדו ואמתו, והנה התי"ו לשון נקבה, והנה הנו"ן מובלעת, ולשון רבות אמונות ולא אמתות ולא אמיתיות כמו בנות, ולא בתות ולא בתים:
מגלה עמוקות
א"ל ש"די נ"ראה א"לי בלוז. ד' פרצופים המרכבה א"ריה ש"ור נ"שר א"דם ראה שם. ועתה ש"ני ב"ניך הנולדים לך ר"ת שב"ה ע"ד שאמר לבן ליעקב (בראשית כט) שבה עמדי רצה למסור ברשותא דסטרא מסאבא כמבואר לעיל ודבורו לא יצא לבטלה שכל עיקר מחשבתו ברחל הי' מתחילה וע"כ יצא מבכורה של רחל מנשה ואפרים ירבעם ואחאב ויהוא מלכי ישראל שהחטיאו בע"ז ויעקב רצה לתקן בברכותיו ואמר לי הם שיהיו מסטרא דילי כראובן ושמעון שאין בהם ניצוץ אלו והם מבני לאה ואמר הנולדים לך עד בואי אליך מצרימה שנולדו גם כן ברשותא דס"א במצרים קודם בא יעקב לשם ובשבטים שמענו חנינא הילדים אשר חנני אלקים אותי ועכשיו רצה יעקב להכניסם גם כן שיהי' מנשה ואפרים ברשותא דילי' וע"כ ועתה שני בניך הנולדים לך עד בואי אליך מצרימה לי הם: