פרשנות מצטטת על בראשית לא:טז

אח"כ סיפר ששמע יעקב את דברי בני לבן ולא שת לבו להם לפי שהיו נערים. אבל כשראה את פני לבן זועפים שעשה התפעלות בלבן. מיד נתירא ונגלה אליו האלהים לחזקו שלא יירא ממנו. וא"ל שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. ואז שלח וקרא לנשיו להסכים עמהן. ולפי שידוע שקשה לאיש לפרוש מארצו וממולדתו וכל שכן לנשים. לזה הוצרך לומר להן ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן באמונה ואביכן התל בי. ולא זה בלבד אלא שהיה מבקש להרגני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. ולכן ראוי לכם שתשכחו את אביכן. אחר שהתל בי כאלו הייתי איש נכרי. והש"י אשר רואה דמעת העשוקים השגיח עלי ואם כה יאמר נקודים וגו'. עד שבהשגחה גמורה הציל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי. לפי שהיה שולח מלאכיו ומביאים העתודים עקודים נקודים מצאן לבן אל צאני להוליד דוגמתן. ולא הגיד להן דבר המקלות לפי שאין סוד בנשים. כאומרו משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ואולי לא הגיד להן לפי שהוא דבר סתר מסודות התורה כמו שכתבנו. ואולי דבר המקלות עשה על פי הש"י שגלה לו סודו בענין שיצליח בנכסיו וילדו הצאן עקודים נקודים דוגמתן כמו שעשה מלאך האלהים בחלום. ולכן אמר שא נא עיניך וראה במראה הנבואה וראה כולם עתודים עקודים נקודים כמו שגליתי אליך בענין המקלות. ולפי שענין החלום והמקלות היה שוה לא הזכיר להן אלא אחד מהן. ואמר אנכי האל בית אל להודיע שהשם רמז לו שאיחר נדריו ולכן באה לו הצרה הזאת ושצריך לשלם נדריו. ולכן עתה במהרה בלא איחור קום צא מן הארץ הזאת שהיא ארץ טמאה וארץ מהתלות. ואין ראוי לאיש אמונים כמוך לשבת בה. וכל זה להודיענו שהיה מושגח מהש"י ומוכרח לעשות מאמרו ולא מעצמו. ואין ראוי להן למאן בדבר הזה. והן ענו לו העוד לנו חלק כלומר למה לך להאריך בדבר זה ולתת סבות להליכתך כאילו היה לנו חלק ונחלה לירש. ובעבור זה נעכב ההליכה. אינו כן כי הלא נכריות נחשבנו לו. וכן אין אתה צריך להודיענו סבת הצלחתך כי אנו יודעין שהיה בהשגחה אלהית. וזהו אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. ועתה בלי איחור צא מן הארץ הזאת כמאמר הש"י:

חולץ כו'. ולעיל פרק י"א משנה ו' תני מציל כו'. עיין מה שכתבתי שם. ומהר"מ כתב, דהתם והכא חד דינא הוא, ואין דינן בשריפה, אלא התנא עצה טובה קמ"ל, דמאחר שראינו שחזר הנגע להמוסגר, ניכר בטוב שכולו מנוגע הוא, ויש לחוש שינוגע גם הניקח מאתו ויתקלקל גם הבגד והבית הטהור, לזה השמיענו עצה טובה שיחלוץ האבנים ויפריש המטלית מהטהור. וחולץ לאו מענין חולץ וקוצה וטח קאמר, דכיון דנלקחו טן המוסגר לאחר חליצה וטיחה קודם נתיצה, אין דינן כיוצא בו. ומציל דהתם פירושו יפריש, כמו העושר אשר הציל. ועתוי"ט:

והציל. מלשון הצלה או הוא מענין הפרשה, כמו (בראשית לא טז): אשר הציל אלהים:

מעמך מיבעי ליה - אשר יתפרש מעמך מן ארץ ישראל להוציאו לחו"ל כמו אשר הציל אלהים מאבינו (בראשית ל״א:ט״ז):

ונצלתם. כְּתַרְגוּמוֹ "וּתְרוֹקִנוּן", וְכֵן "וַיְּנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב), "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם" (שם ל"ג), וְהַנּוּ"ן בּוֹ יְסוֹד; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּמַחְבֶּרֶת צָדִ"י עִם "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם", "אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ" (בראשית ל"א), וְלֹא יֵאָמְנוּ דְּבָרָיו, כִּי אִם לֹא הָיְתָה הַנּוּ"ן יְסוֹד וְהִיא נְקוּדָה בְחִירִק, לֹא תְהֵא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּלְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן וְנִפְעַלְתֶּם, כְּמוֹ "וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה" (דברים כ"ח), "וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב", וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אוֹיְבֵיכֶם (ויקרא כ"ו), "וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל כ"ב), "וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" (ירמיהו ז'), לְשׁוֹן נִפְעַלְנוּ, וְכָל נוּ"ן שֶׁהִיא בָאָה בְּתֵבָה לִפְרָקִים וְנוֹפֶלֶת מִמֶּנָּה – כְּנוּ"ן שֶׁל נוֹגֵף, נוֹשֵׂא, נוֹתֵן, נוֹשֵׁךְ – כְּשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת לְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם תִּנָּקֵד בַּחֲטָף, כְּגוֹן "וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם" (בראשית מ"ה), "וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד" (במדבר ל"ב), "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם" (בראשית י"ז), לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֹּאת הַנְּקוּדָה בְּחִירִק מִן הַיְסוֹד הִיא, וִיסוֹד שֵׁם דָּבָר נִצּוּל, וְהוּא מִן הַלְּשׁוֹנוֹת הַכְּבֵדִים, כְּמוֹ דִּבּוּר, כִּפּוּר, לִמּוּד, כְּשֶׁיְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן וּפְעַלְתֶּם, יִנָּקֵד בְּחִירִק כְּמוֹ "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (במדבר כ'), "וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת" (יחזקאל מ"ה), "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים י"א):