פרשנות מצטטת על בראשית לא:כ

לא תרצח לא תנאף וגו' וכל העם רואים את הקולות. אמרו במכילתא כיצד נתנו עשרת הדברות חמש על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב אנכי ה' אלהיך וכנגדו לא תרצח שכל מי ששופך דמים כאלו ממעט את הדמות. כתיב לא יהיה לך וכנגדו לא תנאף מגיד שכל מי שעובד עבודת אלילים מעלה עליו כאלו מנאף אחר המקום כתי' לא תשא וכנגדו כתיב לא תגנוב מגיד שכל מי שהוא גנב סופו לבוא אל שבועת שוא שנא' הגנב רצח ונאף וגו' וכתיב אלה וכחש וגו'. כתיב זכור את יום השבת וכנגדו כתיב לא תענה ברעך עד שקר. מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא נח בשביעי וכל מי ששומר את השבת מעיד בבריאת העולם שנאמר ואתם עדי נאם ה'. כתיב כבד את אביך וכנגדו כתיב לא תחמוד מגיד שכל מי שהוא חומד לסוף מוליד בן שהוא מקלל אביו ומכבד למי שאינו אביו לכך נתנו עשרת הדברות ה' על לוח אחד וה' על לוח שני שנאמר את הדברים האלה דבר ה' ויכתבם דברי ר' חנניא בן גמליאל. וחכמים אומרים עשרה היו על לוח אחד ועשרה על לוח אחד שנאמר את הדברים האלה דבר ה' וגומר ויכתבם עד כאן. זה הוא דרך חז"ל בכללות הדברות האלה וצרכם. אמנם כפי מה שפרשתי בכתובים היו הה' הראשונים בהתיחסם לעניני האלהות בלוח אחד. והה' האחרונים להיותם בין אדם לחבירו על לוח אחד כפי דעת ר' חנניא שהוא היותר מתישב ולכן היו הלוחות שתים. ואם היו כל הדברות בכל אחד מהלוחות לא היה צורך בשני לוחות אלא באחד. ומפני זה נזכר שם ה' ושם אלהים בכל אחד מהה' הדברות הראשונים שהיו בלוח אחד להגיד שהם היו הדבורים האלהיים. אמנם בה' האחרונים להיותם כלם אנושיי לבין אדם לחבירו לא נזכר באחד מהם שם מהשמות הקדושים ולזה כיונו חז"ל באמרם (ש"ר פ' מ"ז) שני לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שתי שושבינין וכנגד שתי עולמות שרצו בזה לחלק הדברות בלוחות כפי מה שביארתי. והנה בדבור לא תרצח אין ספק שנכללו מצוות אחרות כמו שזכרתי לפי שהרציח' תאמ' על הריגת הנפש כמו ורדף גואל הדם את הרוצח. ותאמר גם כן על המכות וחבורות פצע כמו ברצח בעצמותי דרך ירצחו שכמה תרצחו כולכם כקיר נטוי שדמה המוכה והנרצח לקיר נטוי המוכן לנפול שלא נפל עדין. ויאמר גם כן שם רוצח על המסבב המות אע"פ שהוא אינו הורג בידיו כמו איש האשה הנרצחה והם שכבו אותה ולא הרגוה אבל היא נרצחה בסיבתם. וכפי שמושים האלה כלם ראוי לפרש לא תרצח על ההורג נפש מאחיו ועל המכה את חבירו חבורות פצע תמרוק ברע ושלא ילך רכיל נכלל ג"כ בדבור הזה כי הוא יסבב הרציחה ונכלל ג"כ בדבור הזה שלא תעדר הצדקה מהעניים ומצות וחי אחיך עמך כמ"ש ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן וקרא עלי' אל ה' והיה בך חטא. כי המונע את הצדקה הוא הורג נפשות העניים והאביונים וגם יציאת העבדים העברים בשנה הז' והאמה העבריה כמו שיבא נכלל בלאו הזה כי אם יחזיק בהם יותר מהדין הרי הוא כהורג ומבטל אותם מן העולם. ונכלל עוד בדבור הזה לדעת חז"ל המלבין פני חבירו במום שהיה בו או באבותיו וג"כ כל היורד באומנותו של חבירו ומונעו מפרנסתו ומשיג גבולו. והמלשין והמוסר את חבירו כל זה הוא בכלל לא תרצח. ובדבור לא תנאף נכללו העריות כלם וכל מיני הניאופים וכמו שזכר הראב"ע כי עם היות שיאמר ביחוד נואף על השוכב עם אשת איש. הנה ג"כ יאמר בכללו' על כל שאר העריות וכמ"ש ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין ובדבור לא תגנוב כלל ג"כ מצות רבות כי הנה שם גנב יאמר פעמים על הגונב נפש מאחיו כדבריהם ז"ל ויאמר ג"כ על הלוקח ממונו של חבירו שלא מדעתו כמ"ש אם במחתרת ימצא הגנב ויאמר על הגזל והעושק באשר הוא לקיחת נכסי האדם שלא ברצונו ולזה נאמר בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו שהכל קרא תשומת יד שהיא הגנבה. ויאמר ג"כ שם גנבה על ההונאה והמרמה כמו ויגנוב יעקב את לב לבן ואלי דבר יגונב. וגם הונאת דברי' תקרא גנבה מאותו צד ובחינה וכפי השמושי' האלה נכללו בדבור לא תגנוב הגונב נפש. והגונב ממון או כלים. והגזל והעושק. ומצות לא תונו איש את אחיו. ומדבר שקר תרחק וכל דבר גנבות וגנבת הדעת. ומצות לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה וכל שאר המצות שזכרתי למעלה. ואמנם למה בא דבור לא תנאף בין לא תרצח ולא תגנוב. הנה הוא לפי שהאשה בבחינה מה היא כגוף האדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ומצד אחר היא כקניניו וממונו ולכן נאמר אותו דבור בין לא תרצח ולא תגנוב. ואחרי שהזהיר שלא יזיק אדם את חבירו במעש' רע לא באשתו לא בגופו ולא בממונו. הזהירו שלא יזיקהו גם כן בדבר שפתיו והוא אמרו לא תענה ברעך עד שקר. ומלבד שהזהיר בזה שלא יעיד אדם שקר נכלל בו הלועג על חבירו והמספר לשון הרע והרכיל והמלבין פני חבירו ברבים ודומיהם מהמצות שזכרתי ואחר זה הזהיר שלא יזיק אדם חבירו במחשבתו. וזה הוא לא תחמוד. והראב"ע פירש שהדבור הזה אינו כלו במחשבה כי החמדה תאמר גם כן על גזלת הדבר הנחמד כמ"ש וחמדו שדות וגזלו ובזה הזהיר אם כן על הגזל הנמשך בפעל החמדה וגם על החמדה עצמה אשר בנפש. והרב הגדול המימוני כת' מסכים לזה בספר נזיקין פ"ה מהלכות גזלה ואבדה שאינו עובר על לאו לא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד שהוא חמוד שיש בו מעשה. אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד. ויש מהפסקני' חולקים עליו בזה והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפי' בלב וזה כשירגיל האדם עצמו בהסתפקו' במה שיש לו כמו שירגיל באסור העריות וכיוצא בזה. וזכר הדברים הנחמדים כפי צורך האדם אליהם. ומה שראוי שישתדל על קנינם בעולמו ולכן זכר ראשונה חמדת הבית ואח"כ האשה ואח"כ עבד ואמה. ואח"כ שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברי'. ושאר הדברים שאינם כל כך צריכים כלל הכתוב באמרו וכל אשר לרעך. אבל במשנה תורה זכרם כפי חומר החטא והרשע כי החמד' היותר רעה היא חמדת האד' לאשת חבירו כחמד' דוד לבת שבע. ואחריה ברוע חמדת האדם לבית רעהו שהוא דר בו שיוציא אותו החוצה לקחת את ביתו ואחריו השדה כי עם היות שלא ידור בו האדם כמו שידור בביתו. הנה הוא מקום מזונותיו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי. ואחר השדה זכר עבד ואמה שאינם כ"כ נחשבים כשדה. ואחריהם שור וחמור שהם בלתי מדברי' ואחריהם אמר לכלול המטלטלי' שאין בהם רוח חיים וכל אשר לרעך. וכבר זכרתי שבאו הדבורים הה' אחרונים האלה בקצור מופלג לפי שהם דברים שיגזור בהם השכל האנושי ובעבור ששלשה הראשונים מהם היו מהמצות שנצטוו עליהם בני נח ולכך לא אמר כאן בהם מלת רעך רוצה לומר לא תרצח את רעך לא תנאף אשת רעך לא תגנוב מאשר לרעך. לפי שכבר היה כל העולם מוזהר עליהם וישראל היו כלם רעים מפאת התורה שקבלו והתאחדו בה אבל בדבור לא תענה אמר ברעך וכן בלא תחמוד מפני ששת המצות האלה הוסיף הקדוש ברוך הוא לצוותם עתה לישראל להיותם רעים אהובים בקבלת התורה ומאותו צד ומאשר הם בני יעקב זרע ברך ה' היה ראוי שלא יעשו עולה ולא ימצא בפיהם ובלבם לשון תרמית וחמדה רעה וכן אומר שבאה בחמדה אזהרה מכופלת באומרו לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך. לפי שכמו שזכר המדיני האהבה והחמדה יש ממנה במועיל וממנה בערב ולהיותם דברים חלוקים זכר בהם הלאו שתי פעמים כאלו אמר לא תחמוד דבר רע מהמועיל כבית ושדה ולא תחמוד גם כן דבר רע מהערב כאשה ועם זה הותרה השאלה הב' וכבר זכר הראב"ע דעת אחר בעשרת הדברות האלה שהם כנגד הגלגלים ויחס כל אחד לגלגלו וחשב שעל זה נאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ומפני שהם דברים צוריים נפשי בחלה בם ועל כן לא זכרתים פה:

אח"כ סיפר שנשא את בניו ואת נשיו כמאמר הש"י. ונהג את כל מקנהו וקניינו. להורות על מעלת יעקב שלא הוליך עמו אפי' שוה פרוטה מלבן. כאומרו כי מששת את כל כלי מה מצאת. וזה דבר פלא כמאמרם ז"ל וכי יש חתן שיוצא מבית חמיו שאינו מוליך בידו שני מחטין. ויעקב אמר לו מה מצאת. א"ל הקב"ה חייך בזה הלשון אני מנחם את בניך ומדבר עמהם בלשון רכה. דכתיב מה מצאו אבותיכם בי עול. ולכן אמר בכאן שלא הוליך בידו אלא קניינו שרכש ולא דבר אחר. ואמר לבא אל יצחק אביו. לרמוז שאולי היה מתאחר יותר להגיד ללבן הליכתו. אלא שכוונתו היתה טובה לקיים כבוד אביו. אחר ששהה בכאן זמן רב ולא רצה להתאחר יותר. ואולי שכתב להתנצלות מה שאמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. ואמר ותגנוב רחל את התרפים כדי שלא יגידו ללבן ענין הבריחה. או להפריש אביה מעבודה זרה. לפי שהתרפים מין ע"ז היו. כמו שכתוב בזוהר שהיו מכבדין ומרביצין ומקטרין לפניהם והיו עושים אותן בשעות ידועות. ולכן נקראו תרפים. שהאומן אומר שעה זו תעשה. שעה זו תרפה. וזהו תרפים. וכן אמרו שם שנקראו תרפים לשון גנאי כמו אל בית התורף. וכתבו שם שאע"פ שרחל עשתה זה לכוונה טובה כיון שציערה לאביה נקנסה עליה מיתה בא וראה כמה גדול כבוד אב ואם ע"כ:

ליטול רשות שהרי נשבע לו. והקשה הרא"ם דהכא משמע דלא היה צריך רק ליטול רשות בעלמא ולא צריך כלל התרה, וכן משמע לעיל (ב, כא) גבי "ויואל" פירש גם כן (רש"י שם) שהיה נשבע שלא יצא שלא ברשותו, ובפרק אלו נאמרים במסכת סוטה משמע דהיה צריך התרה, דקאמר אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן "ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה" (ר' פסוק יט), אמר הקב"ה במדין נדרת במדין התר נדרך. מוכח דהיה צריך התרה גמורה, ולא ליטול רשות, ויראה לי דבשביל שני דברים היה השבועה; האחד – שלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו, שלא היה רוצה לתן בתו לארץ אחרת, ולא צריך התרה לזה רק נטילת רשות. והשני – שלא ישוב מצרימה שבו מבקשים נפשו, ובזה היה שבועה גמורה. וכן מוכח מן המקראות, דהרי כתיב (לעיל ב, כא) "ויואל משה לשבת את האיש", משמע דהיה השבועה להיות אצלו ולא יזוז מרשותו, וזה בודאי לא היה צריך רק רשות, דאין סברא לומר שהיה נשבע להיות יושב במדין עם יתרו ולא אמר שלא יצא כי אם ברשותו, דלמה ליתרו להשביע דבר שאין צריך, דדי בכך שלא יצא כי אם ברשותו. אבל שבועה זאת שלא יחזור למצרים הוי שבועה גמורה, דהיה מתיירא שמא כשיתן לו רשות לדור כאשר ירצה – יחזור למצרים, ובהא ליכא למימר שישביעוהו שלא ילך למצרים כי אם ברשותו, דמאי רשות שייך בזה כיון דאיכא סכנה לו. בשלמא שלא יזוז ממדין – זהו להנאת ולטובת יתרו, שלא רצה ליתן בתו לארץ נכריה, אם ימחול על זה ויתן לו רשות משום דטוב לו לדור במקום אחר – שפיר דמי, אבל לא שייך ליתן לו רשות על מילתא דאית ביה סכנה. ולהא מלתא דווקא קאמר ליה הקב"ה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים וגו'" (פסוק יט), כלומר שתוכל להתיר השבועה מפני שמתו כל האנשים. ומשמע דהיתה השבועה שלא יחזור מצרימה מפני האנשים מבקשים נפשו, והרי השבועה היתה שישב עם יתרו, כדכתיב "ויואל משה לשבת את האיש", אלא על כרחך הכי פירושו שכך היתה השבועה – שלא יחזור למצרים על כל פנים, ושלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו. ובפירוש אמרו בשמות רבה (א, לג) שהשביעו יתרו למשה שלא יעשה לו כשם שעשה יעקב ללבן שיצא ממנו בלא רשותו (בראשית לא, כ), משמע בפירוש שהקפיד יתרו שלא יצא ממנו כמו לבן שהקפיד על יעקב (שם שם כז), ולא משום סכנה של מצרים: