פרשנות מצטטת על בראשית לא:כז

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. זהו לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:ה׳) וכן הוא במכילתא (כאן). ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד:ח׳), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו:

ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים. זה יורה פשעם שחשבו שהיו מתחבאים ולא ראו כי השם ידע מה בחשוכא וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו לאחרים להודיע קלונו כ"ש שהוא יראנו. ובזה כפרו בעיקר ומצד חטאם חרדו מקול הצפור ונתחבאו כדכתיב פחדו בציון חטאים וגו'. ובאומרו מפני ה' אלהים ולא אמר מפני קול ה' אלהים הודיע לנו אחדות השם ושאין הקול דבר א' והוא דבר א' ח"ו. ולזה אף על פי שבראשונה אמר קול ה' חזר לומר מפני ה' אלהים להודיענו שהכל דבר א' בלי פירוד וזהו ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד י"י ממקומו. כי הקול הוא כבוד ה' וכשראה שנחבא אמר ויקרא ה' אלהים אל האדם להודיעו כי לפניו חשכה כאורה. וזהו ויאמר לו איכה. כלומר למה נחבאת לברוח ואתה נחבאתה שאתה מגולה והכל רואין אותך. ורמז באומרו ויקרא כי לא היה לו לומר אלא ויאמר לו איכה. וכן באומרו איכה כי יודע היה היכן הוא. אלא להורות לו שהיה מרוחק מהשם בחטאתו כי אם עונותיכם היו מבדילין ואמר רחוק מרשעים ישועה ולכן הוצרך לקרוא בקול גדול כמי שעומד מרחוק. וזהו וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו. וזהו קרא בגרון אל תחשוך בבחינת היות מסך עב מבדיל בינם לבין אלהיהם ולפי ריחוקם צריך שופר גדול שישמעו הקול וזה כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם. וזה שאמר איכה כלומר עד כאן היית קרוב אלי ועכשיו נתרחקת ממקומך והלכת לרוחב עצי עדן. והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי ולא אמר ואירא מחטאתי והתחיל לכסות על חטאתו כאומרם ז"ל מכסה פשעיו לא יצליח זה אדם הראשון ומודה ועוזב ירוחם זה קין. וזהו שאמרנו למעלה ויתפרו עלה תאנה עלילות ותואנות שתלה הדבר שהיה ערום. ובזה היה כולל גם כן שהיה ערום בלי לבוש השכינה. והשם השיב לו כמי שלא הבין דבריו ואמר מי הגיד לך כי עירום אתה כי אתה מצד עצמך אין אתה יכול לידע אם אתה ערום כדכתיב בראשונה ולא יתבוששו. ואחר שאתה יודע שאתה ערום אני גוזר אומר שאכלת מן עץ הדעת טוב ורע. וי"א מי הגיד לך מי מדבר עמך אם אתה ערום אם לאו כי כשאמרתי לך איכה לא אמרתי לך אלא היכן היית כשחטאת ואתה חשבת שאתה ערום מי הגיד או דבר לך אם אתה ערום איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ אשר צויתיך. ואז השיב תשובה קשה מהראשונה ואמר האשה אשר נתת עמדי השוה עבד לאדוניו האם זאת תשובת חכם שגזר המלך עליו שלא יאכל דבר פלוני ואכלו והתנצל ואמר עבד א' צוה לי לאכול. ועוד שעמד במרדו ולא שב מחטאתו אלא שאמר ואוכל לא אמר ואכלתי אלא ואוכל עוד מהנשאר ולכן נענש כפלים. אבל האשה אמרה הנחש השיאני בקלות דעתי. ולנחש לא שאל לפי שאין מהפכים בזכותו של מסית. וקללו על גחונך תלך ועפר תאכל להורות שהשקר אין לו רגלים. ואנו בעונותינו משימים לו רגלים של ברזל. ועפר תאכל להורות שהוא החטיא לאדם וסבב לו שימות ויחזור עפר כדכתיב כי עפר אתה וגו' לזה היה עונשו מדה כנגד מדה שיאכל עפר כדכתיב ונחש עפר לחמו. ולכן אנו משימים כלי עם עפר בשעת המילה ליתן שם הערלה שכורתין מג"ש דכתיב בערלות פלשתים וימלאום למלך וכתיב וימלאום עפר. והטעם לפי שהשם צוה לכרות הערלה להחליש אותו אבר ולהחליש כח הטומאה של נחש וכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם ולכן אנו משימין לו עפר שהוא לחמו:

ואמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. להגיד שיעקב עשה שלא כהוגן בהליכה זו בלי רשות לבן. כי אחר שהש"י הבטיחו בשמירה. והשם יתברך אשר לו היכולת היה יכול לומר ללבן אעפ"י שידע שהיה רוצה לילך. השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע כמו שא"ל בדרך. ולכן סיפר הכתוב כי יעקב נזהר משלוח ידו בנכסי חמיו ושלא גנב ממנו אפי' מחט אחד. כמו שאמר למעלה את כל קניינו. ולא נזהר מלגנוב את לב לבן. וזה נראה כאומרם אבא היאך מעשרין את התבן. ולזה ספרה התורה כי יעקב הקפיד שלא לגנוב כלום משל לבן ואח"כ רחל גנבה את התרפים. ויעקב גנב את לבו ולזה כתיב ויגנוב יעקב את לב לבן. כי התורה קראו גנב וזה על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כי ראוי היה ליעקב שיגיד ללבן הליכתו והיה לו לישען באלהיו: אח"כ סיפר שעבר את הנהר. ואולי ששינה הדרך כדי להטעות ללבן כמו שעשה לעשו. וכשהשיג אותו סיפר שבא אליו האלהים וא"ל השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הטעם בזה כמו שכתבו בזוהר כי לא היה לבן הולך להלחם עמו ברוב עם כי רבים היו עם יעקב מעם לבן. אבל כוונתו היתה לעוקרו מן העולם בדברי כישוף ונחש. ולכן לא א"ל השמר לך מעשות לו רע. אלא מדבר בדברי פיך און ומרמה עם יעקב. כי יש לך לידע כי לא נחש ביעקב וזה חסד גדול שעשה הש"י עם יעקב. ולזה צותה התורה בהבאת הבכורים וענית ואמרת ארמי אובד אבי. כלומר תעיד ותאמר ארמי בקש לעקור את הכל. כמו לא תענה ברעך עד שקר. או יאמר מטוב עד רע לדבר טוב או לעשות לו רע כדי שישוב עמך או רע על שברח. וכשהשיגו אמר לו מה עשית ותגנוב את לבבי. וחזר ואמר למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. והרצון בזה שנתרעם משני דברים. האחד שגנב את לבבו ודיבר אחד בפה ואחד בלב וגנב דעתו כששמע דברי בני לבן וראה פניו רעים דיבר עם לבן דברי שלום. והסתיר ממנו כוונתו בענין שבזה גנב דעתו. והב' למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. נתרעם ממנו שנחבא לברוח וברח בהחבא ולא הרגיש בו אדם. ואולי ברח בלילה. ובזה ותגנוב אותי לומר שגנבו כולו ולא לבו וזה רמז על גניבת בניו ובנותיו שהם עצמו ובשרו. וזהו ותגנוב אותי. ואשלחך בשמחה ובשירים לפי שאנו הפכים זה לזה. ובזה גלה לו שאולי היה מעכב בניו ובנותיו. ולכן אמר ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי: