פרשנות מצטטת על בראשית לא:מג

ואלה, טעם הוי"ו בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון, כי ראה יוסף לבניו בני שלשים (ברא' נ כב) הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ומלת אלה גם בחסרון הה"א שוה לזכרים ולנקבות וכתיב "כי את כל התועבות האל" (ויקרא יח כז) ואחריו מכל התועבות האלה (שם שם כט), לאנשים האל (ברא' יט ח) אלה ילדו להרפה (ש"ב כא כב) מה אעשה לאלה (ברא' לא מג) וככה מלת לז, השונמית הלז (מ"ב ד כה) הנער הלז (זכרי' ב ה), ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה הה"א נוסף כה"א לילה (ברא' א ה) נחלה מצרים (במד' לד ה), ושם לשון זכר ורבים שמות כי התי"ו כולל סימן רבים ורבות כמו מקומות ואבות, גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות, כמו נשים ופלגשים ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו כמו נפשים (יחז' יג כ) נפשות (שם שם יח) לבבות (דה"א כח ט) גם לבבים על לבבהן (נחום ב ה):

קול לו קול אליו וכו'. פירוש, דהוי מצי למכתב (בבמדבר ז, פט) 'וישמע הקול מדבר לו', וכתב "מדבר אליו", ללמוד שמשה שמע הקול וישראל לא שמעו (רש"י יומא ד ע"ב). ואף על גב דבשום דוכתיה לא דרשינן היכי שנכתב "אליו" למה כתב "אליו" ולא כתב "לו" (קושית הרא"ם), הכא דרשינן, דכתיב "הקול מדבר", המ"ם בחיריק, ופירש רש"י לקמן בפרשת נשא שהוא כמו 'מתדבר', שהיה הקול מדבר עם עצמו, ומשה היה שומע, וזהו דרך כבוד למעלה כאילו לא היה מדבר עם ההדיוט. והשתא הוי ליה למכתב 'וישמע הקול מדבר לו', כיון שלא היה מדבר אל משה, שכיון שלא היה מדבר אל משה צריך לפרש האי "אליו" כמו בשבילו, כלומר שהיה הקול מדבר עם עצמו כדי שישמע משה, ואם כן הוי ליה למכתב 'וישמע הקול מדבר לו', דכל מקום שלא היה הדיבור אליו כתב "לו", שפירוש "לו" 'לצרכו'. וכן פירש רש"י בפרשת ויצא (ר' בראשית כח, טו) "כי לא אעזבך עד אם עשיתי אשר דיברתי לך", ופירש 'לצרכך', שלא יתכן לומר "לך" ממש, שהרי לא ליעקב דיבר, ואם כן הכי נמי הוי למכתב 'מדבר לו', ולפיכך דרשינן שלכך כתב "אליו" שלא היה הקול שומע כי אם משה:
ואין להקשות מאי משמע מן לשון "אליו", דודאי משמע שפיר, דלשון "לו" לא משמע כלל על קבלת הקול כמו שאמרנו, דלא משמע רק לצרכו, ולפיכך כתיב "אליו" לדרוש שהיה משה מקבל הקול, ובא ללמוד שהוא היה מקבל בלבד. ועוד דע לך, שיש חילוק בין לשון "אלי" "אליו" "אליך" ובין "לי" ו"לו" ו"לך", לפי שכל דיבור או קריאה הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו, וכאשר הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו שייך לשון "אליו", וכאשר קיבל הדיבור שייך לשון "לי", כי הלמ"ד מורה על הקנין לגמרי, כמו "לי הוא זה" (ר' בראשית לא, מג), או "לו הוא". כן תמצא אצל לשון "לי" ו"לו". ולפיכך כאשר יכתוב "אל משה" או "וישמע את הקול מדבר אליו", משמע על הליכת הקול מן המדבר אל השומע, ובא ללמוד כי הלך הקול אל משה ולא שמע אחר. וכן אמרינן בתנחומא (כאן אות א) מלמד שעשה הקב"ה שביל לקול ולא היה הקול נשמע לכאן ולכאן. וכך משמע לשון "אל משה", שהקול היה הולך מן המדבר אל השומע, כמו שנתבאר למעלה. וזה נכון ואין קשיא כלל:
והשתא יתורץ מנא לן לומר שלא שמעו הקול מן קריאת משה, דכיון דכתיב "אל משה" שהיה הקול מגיע עד אזנו מן המדבר, ממילא לא שמעו הקול, שהרי לאזנו של משה נכנס, שכן משמע לשון "אל", וכיון שדרשינן לשון "אל" שלא שמע רק משה, יש לנו לפרש "אל" כמשמעו, שהיה הקול הולך מן המדבר אל הנדבר עמו. ואפילו אם לא למדנו ממלת "אל" שהיה הקול הולך ומגיע לאזנו, לא קשיא, כיון דגבי "אליו" דבא למעט שלא שמע רק משה – ממעטינן שאף הקול לא נשמע, שהיה הקול הולך ומגיע לאזנו, הכי נמי גבי הקריאה דממעט "אל משה" שלא שמע רק משה כך פירושו, שהיה הולך ומגיע אל לאזנו. והשתא יתורץ שלא תמצא בשום מדרש שדרשו "אל משה" שהקול היה הולך ומגיע לאזנו, וזה מפני שאין מוכרח לפרש כך, רק מדמעטינן כך גבי "אליו" כדלעיל, יש למעט כך גבי "אל משה" גם כן:
ועוד נראה לומר, דאף על גב דבכל מקום לא דרשו "אליו", וכן לא דרשו "אל", ובכמה מקומות הוי מצי לכתוב "לו" במקום "אליו", וכן "למשה" במקום "אל משה", מכל מקום היכי דמוכח ונוכל לדרוש דרשינן, וכאן מוכח שיש לדרוש שלא שמעו ישראל קול הדבור, דהא "אליו" מעוטי הוא, וממעטינן מיניה אהרן, יש לנו לדרוש לגמרי, דהוי מצי לכתוב 'קול לו', וכתב "קול אליו" למעט אותם שלא שמעו קול הדיבור. דהיכי דמוכח ונוכל לדרוש – דרשינן, אף על גב דבעלמא לא דרשינן. והכי נמי "אל משה", דהוי מצי לכתוב 'למשה' וכתב "אל משה", ללמד שלא שמעו קול הקריאה "משה משה". והשתא יתורץ מה שלא דרשו בתורת כהנים מידי על "ויקרא אל משה", דלא מוכח לדרוש רק מדכתיב מעוטא "אליו" ודרשינן למעט את אהרן, בשביל כך דרשינן 'קול לו' "קול אליו", ודרשינן נמי "אל משה":
ואין להקשות, תינח שלא שמעו הקריאה, אבל שמא שמעו הקול, שכבר אמרנו למעלה כי מלת "אליו" מורה על שהיה הקול הולך מן השם יתברך אל משה, ומלמד לך שלא הגיע הקול לאחר, וכדאיתא במדרש תנחומא (כאן אות א), והכי נמי יש לדרוש אצל "אל משה", ונכון הוא:
אי נמי, דכיון דגלי לך קרא דלא שמעו הקריאה כמו שלא שמעו הדיבור, שוב אין לחלק בין עיקר הדיבור ובין הקריאה, דאם אמרת שיש חילוק בין הקריאה ובין עיקר הדיבור, אם כן אפילו הקריאה בעצמו ישמעו, אבל כיון שלא שמעו הקריאה, אין סברא כלל לחלק מעתה בין הקריאה ובין הדיבור, שאם הדיבור לא שמעו אף הקול לא שמעו, ודבר זה פשוט מאוד:
אמנם בתורת כהנים לא דרשו כך, וכך איתא שם; יכול ישמעו קול הדיבור, תלמוד לומר 'קול לו', אוציא את ישראל ולא אוציא מלאכי השרת, תלמוד לומר 'קול לו' "קול אליו", עד כאן. ונראה לי, אף על גב דצריך למעט את אהרן מן "אליו", דרש מיניה שלא שמע הקול, והיינו מדכתיב כאן (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול מדבר אליו" יש למעט שלא שמע הקול, דהא כתיב 'וישמע הקול מדבר לו', ומשמע שלא שמעו הקול רק משה. ומכל מקום להכי לא אתא, דאם כן לא הוי צריך רק למכתב 'וישמע את הקול מדבר', ומשמע דוקא משה שמע הקול ולא אחר. וכן איכא במדרש תנחומא (כאן אות א) 'שמא תאמר ישראל שמעו, תלמוד לומר "וישמע את הקול", משה שמע וכל ישראל לא שמעו'. ורש"י נקט דרשה שהיא קרובה לפשוטו יותר, לומר דמן 'קול לו' ממעטינן את אהרן, ומן 'קול לו' "קול אליו" ממעטינן את קול הקריאה:
אך קשיא, שאמר (רש"י כאן) 'יכול ישמעו קול הקריאה', ועדיין לא למדנו שלא שמעו הדיבור, והוי ליה למימר 'יכול ישמעו הדיבור', ובתורת כהנים מייתי ליה הדיבור מדכתיב (שמות כט, מב) "לדבר אליך" ולא עם אחר, ויש לומר, שלא רצה להאריך ללמוד תחילה שלא שמעו הדיבור, ומייתי ליה הכל מן 'קול לו' "קול אליו", שלא שמעו הקול. והכל ניחא בלי קושיא כלל:

ולבן ביקש לעקור את הכל. אפילו נקיבות היינו מה שאמר לבן הבנות בנותי והבנים בני וכבר פרשנו בחידושי תורה דמה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם כו׳ אל תדבר עם יעקב מטוב ועד רע היינו שאמר שלא הזהירו אלא על יעקב לבדו ולא על הבנות והבנים אלא שהיה חס שהיה בנותיו ובנות בניו כמ״ש הבנות בנותי כו׳ ואמר וכל אשר אתה רואה לי הוא ועתה מה אעשה לאלה היום י״ל עמו שאחז״ל שלא מת יעקב עד שראה ששים רבוא מבניו וז״ש וכל אשר אתה רואה לי הוא ר״ל אפילו כל הדורות שיבואו לי הוא לעשות עמהם כרצוני ועתה מה אעשה לאלה היום ר״ל מה אעשה לבנותי או לבניהם אשר ילדו דעד כאן רחמי האב על הבן אלא שהיה כוונתו לעשות עמהם רע לאחר שלשה דורות והיינו דקאמר היום לאפוקי לאח״ז וכן היה בלעם בן בעור שאמרו שבעור הוא לבן ובלעם בנו היה באותו עצה במצאים להאביד את ישראל מדקאמר הבנות בנותי משמע שהיה כוותו לאחר שלשה דורות להאביד את ישראל כולם אפילו נקיבות ויש לפרש עוד עפ״י מ״ש בחידושי תורה כל בחינות בגלויות היה בשביל להוציא הניצוצות קדושה שנפלו בקליפה והם בחינת רפ״ח ניצוצות כמנין טוב ורע עם כללותיו יחד והוא ענין רחל ולאה שהוא מספר רע״ד ניצוצות ובהצטרף אליהם י״א שבטים שנולדו בבית לבן ודינה בתו ושתי אמהות הוא ממש מספררפ״ח והיינו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ולבן ברמוזו רומז שלא רצה ליתן ליעקב אלא לאה שהוא מספר ל״ו ונשאר בידו רנ״א כמספר ארמי וכשהוצרך ליתן לו גם את רחל סבר שנשאר בידו כמנין אב״י והיינו דקאמר ארמי אובד אבי ואין להאריך יותר ובדרך הרמז י״ל עוד דע כי כל עיקר גלות מצרים וכל הגליות הוא לטובת ישראל כמ״ש הכתוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מי זה אמר וגומר מה יתאונן וגו׳ ענינו שהש״י לאחדותו האמיתי לא יתכן לחשוב בו ב׳ בחינות טוב ורע אלא אחדות האמיתי שהוא טוב ולכן לא אמר הטובות בלשון רבים אלא שהשפע הטוב הוא מתהפך כפי בחינת המקבל וכמאמר חז״ל לעתיד מוצא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנין בה כו׳ ורשעים נידונים בה וז״ש מי זה אמר האם אפשר להיות רעה מבלי צווי הש״י וע״ז אמר מה יתאונן אדם חי כו׳ כי ע״י החטאים מתהפכין לדין וזה הוא טובתו וכן אמרו חז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנ׳ וזרעתי את בית ישראל וכמ״ש הלך ילך ובכה וגו׳ ענינו להוציא ניצוצות הקדושות שנפלו בקליפה מחטא עץ הדעת בדור המבול ובדור הפלגה כמבואר בזוהר ובכוונות ע״כ אמרו חז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שזה טובה כמו זה וצריכים אנחנו להודות על הגליות כמו על הגאולות וזה שתיקנו לומר עבדים היינו ליתן שבח על העבדות ג״כ וזה טעם מצות אכילת מרור ליתן הודאה על מרירת העבדות כמו על החירות וז״ש מתחלה עובדי ע״ז היו אבותיהו כלומר שהגלות היה לטובה לברר הניצוצות שנפלו בחטא אבותינו וכבר כתבנו שזה הטעם שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שמספר רכוש גדול כמספר עץ הדעת והצטרף אליהם ע׳ נפש שירדו למצרים והוא מכוון כמספר מתי מעט כמו שנאמר במתי מעט ירדו אבותינו למצאים והוא מספר תקס״ט כמספר רכוש גדול ובהצטרף ע׳ נפש עולה למספר עץ הדעת וזש״ה בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה שהיא מספר ניצוצות שהיה בגלות ויש עוד רמז שאחז״ל בעץ הדעת שהוא עץ פרי שטעם עצו ופריו שוה וירמוז כי מנין מתי הוא כמספר עץ פרי ואותיות מעט הם עצמם אותות טעם וז״ש מתי מספר כמעט כי נמתק טעם עץ פרי ויש לפרש בזה טעם לג׳ אותות שצוה הקב״ה למשה לעשות לבני ישראל יתהפך המטה לנחש וידו לצרעת והמים לדם ואמר אם לא יאמינו לקול האות הראשון וגומר והיה אם לא יאמינו וגומר ענינו שמשה היה סובר שלא יאמינו שיכול להוציא ניצוצות אלו ממצרים מחמת שחטאו ישראל במצרים ונתערבו יותר בקליפה כמו שיבואר והיה סימן אות הראשון לחטא עץ הדעת ע״י הנחש ואות האחרון סימן לדור הפלגה שחטאו בלשונם והוא סימן לצרעת כמו שפירש״י בחומש ומכת המים לדם הוא סימן לדור המבול שנדונו במים כידוע וע״כ אמר שיעשה ג׳ אותות שיאמינו לכולם אמנם בחינת הדעת שהם בחינת החכמה והבינה והוא בחינת חיבור החכמה שהוא מצד הזכר כמ״ש חז״ל אין חכמה לאשה ותבונה הוא מצד הנקיבה כמ״ש חז״ל ע״פ ובין ה׳ אל הצלע לאשה שהוא לשון בינה והנה ידוע ירידת יעקב ללבן הוא כדי להוציא ניצוצות הקדושה מקין שהוא משורש הקליפה שנפלו בו ניצוצות ח״ב והוא חכמת בני קדם כמ״ש הכתוב וארם מקדם והוא עבר הנהר שאותיות שבעים נפש הוא קדם וז״ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם כידוע שנהר רומז לבינה שנקראת רחובות הנהר ואותיות קדם מרמז על חכמה שהיא קודם לבינה שהבינה מקבלת מן חכמה שאם אין חכמה אין בינה ושניהם נרמז בשם לב״ן והנו״ן מרמז על נו״ן שערי בינה ויעקב בחכמתו הגדול גבר עליו כמ״ש עם לבן גרתי כו׳ והוציא ממנו ל״ב שהם ל״ב נתיבות החכמה כמ״ש ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו וגומר ועפ״י פשוטו שגנה את לבבו שלא יגיד לב לבן בריחת יעקב כמו הרדם שלבו מגיד לו אבל יעקב בחכמתו גבר על לב לבן שלא החכים לידע בריחתו כמ״ש המקובלים שיעקב תיקן בחינות אחורי החכמה שנפלו בקליפה אבל צד הבינה לא תיקן לכן הוצרך לירד למצרים לתקן הניצוצות שנפלו לשם בני״ן שערי טומאה וז״ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה וז״ש שגזר על הזכרים ועל הנקיבות אבל פרעה הרשיע לעכב את ישראל ולהכניס בקליפה ח״ו ניצוצות החכמה שכבר תיקון יעקב וז״ש כמה פעמים כי כבד לב פרעה של״ב מרומז על ל״ב נתיבות החכמה וזה שאמר הבה נתחכמה לו ר״ל בחינות החכמה ואמר עוד לשון לב פרעה כי מלת פרעה אותיות אמצעיות הוא רע משא״כ אותי פה שבשמו הוא רך כמ״ש בפה רך ובזה אחז את ישראל לעכבם במצרים ע״י ע״ז שהוא פגם החכמה ולכן אמרו בהגדה ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב ענינו כי היד החזקה היה בחינת החכמה שנפלו בעובדי ע״ז וז״ש ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה׳ הויה וגומר מפני שע״ז שלהם היה מקנה צאן כפירש״י לכן כיון שהכה הקב״ה ע״ז שלו נגאלו בבחינות החכמה ולכן במכת (דבר) שהוא המכה חמישית הלך כבישת לב פרעה כפירש״י שבחמשה מכות הראשונים כתיב כבד לב פרעה ובה׳ מכות אחרונים כתיב ויכבד לב פרעה לכן לא גזר על הנקיבות שלא הוצרכו לזה שעדיין לא נתקן בימי יעקב אלא הוסיף לגזור על הזכרים בבחינת חכמה כנ״ל והיה הגאולה ע״י משה כי משה היה בחינות חו״ב כמ״ש בכוונות שמספר משה הוא מספר פק״ד שאחורי הוי״ה במלאו ע״ב כמ״ש וראית את אחורי ומספר שם אהיה במילואו יודין שהיא קמ״א וקס״ד וקפ״ד הוא מספר משה ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר הכתוב לא הביט און ביעקב וגומר והנה הענין ותרועת מלך בו הוא מ״ש הכתוב ויהפוך את הקללה לברכה כוונת בלעם לכוון השעה שהקב״ה כועס עדי להגבר הדינין על ישראל והקב״ה היפך מידת הרוגז למידת הרחמים כמ״ש חז״ל ע״פ מה יעץ עליך בלק וגומר וזה ענין תרועה שהוא מתוך הדינים כמבואר בכמה מקומות וז״ש ה׳ אלקיו עמו ר״ל שאפילו מדת הדין המרומז בשם אלקים אפ״ה נהפכו לרחמים שהוא הוי״ה ב״ה ולהיות ענין זה הכעס מפני שאין הקללה חלה אלא על עונש עברה כמו שפי׳ רש״י בחומש שרצה להזכיר עונם כדי שיוכל לומר קללה וזה הטעם ששלח בלק לבלעם מפני שלא ידע אם יש בהם עון אבל אמרי חז״ל בריש זבחים אין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה ואיתא במנחות דאמר המלאך בעידן ריתחא ענשינן גם אעשה לכן שלח בלק לבלעם כיון שידע לכוון השעה שהקב״ה כועס בו וע״ז אמר בלעם לא הביט און ביעקב ולא מצא בהם און ולא שעת רוגז שהרי אפילו מדת רוגז נתהפך להם למדת רחמים ולפמ״ש יש לפרש מ״ש ותרועת מלך בו לפמ״ש התוספות בברכות כיון דעת רוגז אינו אלא רגע מה היה יכול לקלל באותו רגע ופיר׳ דהיה יכול לומר כלם היפך הקב״ה ברחמיו מלת כלם למפרע מלך וז״ש ותרועת מלך בו ויש לרמז עוד במלת לא הביט און שהוא רומז על שר של מצרים ששמו נו״א והוא אותיות און שרדף אחר ישראל מאחריהם והוא לשון עקב והקב״ה שמרם ושלח עמוד הענן מאחריהם בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים וזהו לא הביט און ביעקב ומה שאמר ולא ראה עמל בישראל מפני שבלעם יש בו אותיות עמל מן עמלק אלא שבמקום הקו״ף שבעמלק שהוא לשון קללה היא בי״ת בבלעם שהוא לשון ברכה ועי״ז נהפך קללה לברכה וז״ש לא ראה עמל בישראל וי״ל מה ששלח אחריו ולא צוה לקללם במקומו דלפי מה דאיתא במ״א כשמתםלל על חברו צריך להזכיר את שמו היינו דוקא שלא בפניו אבל הפניו א״צ וכיון שלא מצא בהם עון ולא יכול לענש על אעשה אלא בשעת הזעם וכיון שלא היה רק רגע לא היה יכול לומר רק כלם ולא יכול להזכיר שם יעקב או ישראל לכן היה צריך לראותם: ומה שאמר ולבן ביקש לעקור את הכל כו׳. י״ל ע״ד הרמז שכתבנו במה שאמר לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רעה ואלהי אביכם כו׳ והענין שאמר לבני יעקב שהקב״ה לא הזהירו אלא על יעקב עצמו והיינו דאמר הבנות בנותי והבנים בני כו׳ הרי שהיה בדעתו להשמיד הבנות עם הבנים וירמוז כי יעקב הוציא מלבן ניצוצות הקדוש׳ שהיה תחת ידו ולכן בכל פעם הרשיע לבן יותר וכן היה בכל פעם במצרים קישוי השעבוד יותר וכ״ז שיצאו ממנו ניצוצות הקדושה הרשיעו ביותר וז״ש משה ומאז באתי אל פרעה כו׳ הרע לעם הזה ומתחלה היה בפה רך וידוע כי רפ״ח ניצוצות הקדושה המה נתערבו בקליפה והיא בגימטריא עץ הדעת טוב ורע כי מספר טו״ב ור״ע עם הכולל הוא רפ״ח ויעקב הוציא מלבן ע״י רחל ולאה שהוא מספר רע״ד וזה מרומז בפסוק וישת לו עדרים לבדו ועדיין היה חסר י״ד ונשלמו ע״י י״ב שבטים ודינה בתו והיה חסר עוד אחד וז״ש מטוב ועד רע ר״ל הכולל של טוב ורע שלא נשלם עדיין ולכן לא היה לו טענה על מספר רחל ולאה שהרי עבד אותו בעבורם אלא על מספר י״ג של בניו ובתו וז״ש אמרי אובד אבי שהוא בגימטריא י״ג הרי שביקש להאביד ח״ו זכרים ונקיבות דהיינו בניו ובתו כנ״ל:

ולמי אלה לפניך. וְאֵלֶּה שֶׁלְּפָנֶיךָ שֶׁל מִי הֵם; לְמִי הַמִּנְחָה הַזֹּאת שְׁלוּחָה? לָמֶ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה בִּמְקוֹם שֶׁל, כְּמוֹ: וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא (בראשית ל״א:מ״ג) – שֶׁלִּי הוּא; לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהילים כ"ד) – שֶׁל ה':