פרשנות מצטטת על בראשית לד:ג

ואמר ותצא דינה בת לאה. להורות כי לא שלו ולא שקט. ובהיותו שלו ושלם. מיד והנה אשה לקראתו יוצאת שלא כמנהג בנות ישראל הצנועות. וזהו בת לאה ולא בת יעקב. ואע"פ שנולדה ליעקב לא למדה מדרכיו ומוסריו. וזהו לראות בבנות הארץ ולעשות כמעשיהן. ולכן וישכב אותה. כמו שאמר בפסוק ותצא לאה לקראתו וגומר וישכב עמה בלילה ההוא. כי די שיאמר ויקח אותה ויענה. ואמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ולא בת לאה. להורות שהנושא אשה ראוי להביט בב' דברים. האחד לבדוק במשפחת בית אביה. והשני לבדוק בה שתהא ראויה. ולכן אמר בכאן ותדבק נפשו בדינה. מצד האב אמר בת יעקב. ומצדה אמר ויאהב את הנערה. ויעקב שמע כי טמא דינה בתו. ולא אמר כי ענה או שכב את דינה אלא טמא. כי על זה חרה לו איך רוח טומאה נחה על זרעו זרע טהור וקדוש. ועכ"ז החריש יעקב עד בואם. וזה להורות על חכמתו וסבלנותו מורגל בתלאות ובלהות. ואולי רמז כמו וידום אהרן שהצדיק הדין ושתק. כי הוא המסבב בשלוח כל בניו עם המקנה. כי אם היו קצתם בבית ילווה וישמרוה. ולפי שראוהו מחריש אמר שיצא חמור לדבר אתו. אחר שלא ראוהו בוכה וצועק בקול מר:

וידבר אלהים. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעת (רש"י מרבותינו), ובתלמוד (מכות י"א) אמרו כל דבור לשון קשה, מדכתיב דבר האיש אתנו קשות, ע"ש. ואין כוונתם דבכל המקומות יהיה דבור לשון קשה, כי מקומות אין מספר יורונו הפך הכלל הזה, ומהם וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ואין מדרך החושקים לדבר רק דברים רכים משמן, גם הלא אמרו (פ"ו דשבת) אז נדברו יראי ה', אין דבור אלא נחת ע"ש, אבל כוונתם בזה שלשון דבור משמש תמיד להפלגת ענין, לפי שהוא מבנין הכבד, לכן יתכן לשמש בו בין בלשון קשה בין בלשון רכה, דהיינו ג"כ להפלגת תכלית הרכות והתחתונים (הרצס"ש), ובאורו תמיד לפי ענין המכוון במאמר:

דברו על לב, לשון תנחומים והבטחת טובות, כמו וידבר על לב הנערה (בראשית ל"ד ג') וינחם אותם וידבר על לבם (שם נ' כ"א) ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (ש"ב י"ט ח').