אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃
מלבי"ם
ערלתו: בכל מקום (חוץ מבפרשת לך שנזכר ענין המילה בפעם הראשונה) יזכיר פעל המילה בסתם – "אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר" (בראשית ל״ד:ט״ו וכן בכל הפרשה שם, ושמות יב, יהושע ה) כי אחר שבאר מהות המילה בפ' לך כבר ידעו מה היא ונקשר בפעל "מל" כריתת הערלה. (אם לא במקום שבא מושאל על ערלת הלב אמר "ומלתם את ערלת לבבכם") ואם כן יפלא מדוע באר פה "בשר עלרתו". ופירשו חז"ל בספרא (מובא בשבת דף קלה ובירושלמי פרק ח יבמות הלכה א) שאמר ערלתו דוקא אם יש ערלה לאפוקי נולד מהול או נתגייר מהול לרשב"א וממ"ש "ערלתו" בכינוי שמוסב על שם זכר שנזכר תחלה ידעינין רק ערלת הזכר ולא אנדרוגנוס (כ"נ ובזה אין צריך למה שנדחקו התוס' איך דרש שני דרשות מן ערלתו) ור"י מרבה לה מן "כל זכר". ובירו' דשבת דרך אחר, וכבר כתבתי בזה בויקרא (סימן כב), עיי"ש. ואלה הם הדרשות העיקריים פה כי המיעוט של ספק ונולד בין השמשות ידעינן מסברה והוא רק אסמכתא כמ"ש התוס' שם.
הכתב והקבלה
ולטטפות. י"מ אותו תכשיט וקשוט, פארך חבוש עליך מתורגם טוטפתך, וכ"א ברע"מ (דמ"ג) תפלין פארא שפירו ועד"ז אקרון טוטפות, כד"א ישראל אשר בך אתפאר. וגלתה התורה בזה תועלת הנפשי שימשך לאדם, מתפלה של יד והיה לאות על ידך, ירצה שיהיה לאדם אות וסימן על ידו להורות בו היותו עבד מלכו של עולם, ובתפלה של ראש יורה גודל אהבתו ודבקותו בה' עד שיתקשט לעיני כל ויתפאר היותו עבד לאלהי עולם; וי"מ טטפות הבטה וראיה כבארמי ועיניו מטייפין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפלין (עתוס' ורא"ש מנחות ל"ה) ומזה הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳), ולא תטיף אל בית ישחק (עמוס ד') אל תטיפו יטיפון (מיכה ב' ע"ש תרגום ורש"י), שענינם מראה וחזון הנבואה, ול"נ דמלת טטפות נרדף למלת אות והוראה אחת לשתיהן, אות הוא מענין יאותו לנו האנשים (בראשית ל״ד:כ״ב) ענינו התרצות (איינווילליגען), ותרגום יאותו יטפסו, וכן אל תובא (משלי א') מתורגם אל תטפס, והוא בעצמו מלת טטפות כאן בהתחלפות סמ"ך הארמי לתי"ו בעברי כפי הנהוג, והמכוון במלת לאות ולטטפות ענין רצוי הנפש לקבל עלי' כל הצויים הנאמרים בפרשיות אלה, בהנחתם על היד נגד הלב יתרצה לשעבד תאות ומחשבות לבו ולהנהיגם כמצות רצונו ית', ובהנחתם על הראש נגד המוח יהיה לטטפות ולרצוי נפשי לשעבד הנשמה שבמוחו עם כל כחותי' לעבודתו ית'. ומדרך הלשון להכפיל הפ"א והלמ"ד עצמה או הפ"א והעיי"ן להורות על המשך הפעל ההוא, על השנותו והתמדת חזרת פעולתו (איטעראציאָן, וויעדערהאָלונג), כמו מטלטלך (ישעיה כ"ב) מגזרת ויטילו את הכלים, והוראת מטלטלך הטלת תמיד, וכן ונאפופי' מבין שדי' מגזרת נאף והוראתו הנאוף התמידי, וכן תשגשגי (ישעיה י"ז) מגזרת ישגה אחו (איוב ח׳:י״א) והוראתו מהירת השגיון, וכן כאן הוכפלה הטי"ת להוראת הרצוי התמידי. והא דאמר ר"ע (מנחות ל"ה) טט בכתפי שתים פת באפרקי שתים, נראה ברור שאין כוונתו על ההוראה העצמית שבמלת טטפות, אבל טעמו על ההוראה הצדדית (נעבענבעגריף) ר"ל בחרה התורה לשנות לשון תכשיט או הבטה או הרצוי אל לשון טטפות, להורות לנו דרך אגב גם מספר ארבע שהוא מכוון ג"כ במלת טטפות: