וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו׃ (פ)
ברכת אשר
רש"י ד"ה אשר רכשו בארץ כנען, אבל מה שרכש בפדן ארם, נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה וכו'. וקשה לי מנין הזלזול הזה בנכסי חו"ל, ואימתי חיסלם? בסוכות ובשכם עדיין היו עמו, ואימתי נפגש בשניה עם עשו אחיו בדרך לא"י, חוץ מבשעת קבורת יצחק (לה, כט). ולכאורה צריך לומר שדבר זה נעשה באותה ההזדמנות, אלא שגם זה קשה, כי הנה יעקב כבר בן מאה ועשרים שנה, ועד אז באמת הפריד במשך כל השנים בין נכסי א"י ונכסי חו"ל? (פ' ויגש תשמ"ה)
הטור הארוך
ותמת דבורה. כתב הרמב"ן לא ידעתי למה נכנס פסוק זה בין ויקרא למקום בית אל ובין ויברך אותו והקרוב למה שאמרו רבותינו שרומז למיתת רבקה ולכך קרא שמו אלון בכות כי על המינקת לא הי' מרבה בבכי' אלא שבכה על אמו שלא זכה לראותה בשובו ונראה לו האלהים בשובו לנחמו. ופירש"י שלכך העלימו יום מיתתה שלא יקללו הבריות כרס שיצא עשו ממנו אף הכתוב לא פרסמה אע"ג שגם מיתת לאה לא הוזכר אלא דרשו בכאן משום שהזכיר הכתוב מיתתה ברמז ותלה אותה במניקתה וכיון שדיבר בה למה הסתיר אותו ולא גילהו וע"כ דרשו בו. ומיהו טעם זה אינו מבורר שהרי הזכיר מיתת יצחק ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אבל יתכן לומר שלא היתה לה במותה כבוד כי יעקב אינו שם ועשו שונא אותה ויצחק כהו עיניו ואינו יוצא מביתו ולכך לא רצה להזכיר שיקברוה בני חת. והיתה דבורה עם יעקב כי אחרי שבאה עם רבקה שבה אל ארצה ועתה באה עם יעקב לראות גבירתה או שנתעסקה בגידול בני יעקב לכבוד רבקה והיתה בביתו:
רמב"ן
וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה נִכְנַס הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּין "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" וּבֵין "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד", וְהִפְסִיק בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁהָיָה בְּבַת אַחַת וּבְמָקוֹם אֶחָד, כִּי יַעֲקֹב בְּבֹאוֹ לוּזָה הִיא בֵּית אֵל בָּנָה מִזְבֵּחַ וְקָרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל, וְנִרְאָה לוֹ הָאֱלֹהִים שָׁם וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ, וְלָמָּה הוּשַׁם הַכָּתוּב הַזֶּה בְּתוֹךְ עִנְיָן אֶחָד. וְהַקָּרוֹב מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר פא ה) שֶׁיִּרְמֹז לְמִיתַת רִבְקָה, וְלָכֵן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא אַלּוֹן בָּכוּת, כִּי אֵין בְּכִי וַאֲנָקָה עַל הַמֵּינֶקֶת הַזְּקֵנָה שֶׁיִּקָּרֵא שֵׁם הַמָּקוֹם עָלָיו, אֲבָל יַעֲקֹב בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אִמּוֹ הַצַּדֶּקֶת אֲשֶׁר אֲהֵבַתְהוּ וְשָׁלְחָה אוֹתוֹ שָׁם וְלֹא זָכְתָה לִרְאוֹתוֹ בְּשׁוּבוֹ, וְלָכֵן נִגְלָה אֵלָיו הָאֱלֹהִים וּבֵרַךְ אוֹתוֹ לְנַחֲמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְיִצְחָק אָבִיו אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם (בראשית כ"ה:י"א). וּבִשְׁנֵיהֶם אָמְרוּ חֲכָמִים (סוטה יד), בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ. וְסִיּוּעַ לָזֶה מַה שֶׁאָמוּר לְמַטָּה (בראשית ל"ה:כ"ז) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע", וְאִלּוּ הָיְתָה רִבְקָה שָׁם הָיָה מַזְכִּיר "אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ", כִּי הִיא הַשּׁוֹלַחַת אוֹתוֹ שָׁם וְהַגּוֹרֶמֶת לוֹ כָּל הַטּוֹבָה, וְיִצְחָק בַּעֲצָתָהּ צִוָּה אוֹתוֹ לָלֶכֶת שָׁם. וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ה:ח'), וּלְפִי שֶׁהֶעֱלִימוּ אֶת יוֹם מוֹתָהּ שֶׁלֹּא יְקַלְּלוּ אוֹתָהּ הַבְּרִיּוֹת, כָּרֵס שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה עֵשָׂו, אַף הַכָּתוּב לֹא פִּרְסְמָהּ. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא (פסדר"כ זכור ד). וְהִנֵּה גַּם מִיתַת לֵאָה לֹא יַזְכִּיר, אֲבָל הַכַּוָּנָה לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר הַמִּיתָה בְּרֶמֶז וְתָלָה הַדָּבָר בְּמֵנִקְתָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁדִּבֵּר בָּהּ לָמָּה הִסְתִּיר הָעִנְיָן וְלֹא גִּלָּהוּ. וְטַעַם הַקְּלָלָה אֵינוֹ מְחֻוָּר, שֶׁהֲרֵי הִזְכִּירוֹ בְּמִיתַת יִצְחָק (בראשית ל"ה:כ"ט), "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו". אֲבָל יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ כָּבוֹד בְּמִיתָתָהּ, כִּי יַעֲקֹב אֵינֶנּוּ שָׁם, וְעֵשָׂו שׂוֹנֵא אוֹתָהּ וְלֹא יָבֹא שָׁמָּה, וְיִצְחָק כָּהוּ עֵינָיו וְאֵינֶנּוּ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ, וְלָכֵן לֹא רָצָה הַכָּתוּב לְהַזְכִּיר שֶׁיִּקְבְּרוּהָ בְּנֵי חֵת. וְכָעִנְיָן הַזֶּה מָצָאתִי בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה בְּפָרָשַׁת כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה [תנחומא תצא ד] אָמְרוּ, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה רִבְקָה אָמְרִין מַאן יִפּוֹק קַמַּהּ, אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק יוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְעֵינָיו כֵּהוֹת, יַעֲקֹב הָלַךְ לוֹ לְפַדַּן אֲרָם, יִפּוֹק עֵשָׂו רַשִּׁיעָא קַמַּהּ, וְיֵמְרוּן בְּרִיָּתָא לִיטִין בַּזְיָא דְּהָא כְּדֵין יָנְקִין. מָה עָשׂוּ, הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה לֹא פֵּרְשׁוּ הַכְּתוּבִים מִיתָתָהּ אֶלָּא מִן הַצַּד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת", שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ", מָה בֵּרְכוֹ, בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ, עַד כָּאן. וְהִנֵּה בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה עֵשָׂו יְחִידִי בִּקְבוּרָתָהּ פָּחֲדוּ מִן הַקְּלָלָה וְלֹא רָאוּ שֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְכָבוֹד, וְזֶה עִנְיַן הָרֶמֶז. וְהָיְתָה דְּבוֹרָה עִם יַעֲקֹב כִּי אַחֲרֵי שֶׁבָּאָה עִם רִבְקָה שָׁבָה לְאַרְצָה, וְעַתָּה תָּבֹא עִם יַעֲקֹב לִרְאוֹת גְּבִרְתָּהּ, אוֹ נִתְעַסְּקָה בְּגִדּוּל בְּנֵי יַעֲקֹב לִכְבוֹד רִבְקָה וּלְאַהֲבָתָהּ וְהָיְתָה בְּבֵיתוֹ. וְיִתָּכֵן שֶׁאֵינָהּ הִיא הַמֵּינֶקֶת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (בראשית כ"ד:נ"ט) "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ", אֲבָל הָיְתָה מֵינֶקֶת אַחֶרֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה בְּבֵית לָבָן וּבְתוּאֵל, וְעַתָּה יָבִיא אוֹתָהּ יַעֲקֹב עִמּוֹ לְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתָהּ לִכְבוֹד אִמּוֹ, כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַנִּכְבָּדִים לִהְיוֹת לָהֶם מֵינִיקוֹת רַבּוֹת, כִּי רָחוֹק הוּא שֶׁתִּהְיֶה הַזְּקֵנָה הַשָּׁלִיחַ שֶׁתִּשְׁלַח אִמּוֹ לְיַעֲקֹב כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן: