וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃
רש"י
וישלח. חירם מלך צור מפורש בב"ר למוד היה האיש הזה להיות אוהב לשבט יהודה כן עשה חירה העדולמי ליהודה:
גור אריה
ועוד כדי לסמוך וכו'. הוצרך לשני הטעמים, מפני דאי מטעם ראשון – לא הוי להפסיק רק עד "וירבו הימים" (לעיל לח, יב), אבל "וירבו הימים" הוא מעשה אחר, והיה לו להשלים שם מעשה יוסף, אלא 'כדי לסמוך וגו". ובהך טעמא לא סגי, דאם לא כן לא הוי ליה להפסיק ב"וירד יהודה" (לעיל לח, א), רק "וירבו הימים" דהוא מעשה תמר, לכך צריך לשני הטעמים; דהשתא סמך "ויהי בעת ההיא" (שם) לפרשה של למעלה – מפני מכירת יוסף הורידו אותו מגדולתו. וסמך אחריו "וירבו הימים" כדי לסמוך אליו מעשה אשת פוטיפר. ולפיכך לא פירש למעלה (רש"י לח, א) רק טעם אחד לסמוך למכירת יוסף "וירד יהודה וגו'" כדלעיל, מפני שלא בא ליתן טעם רק על "וירד" בלבד, ולא הוי טעמא רק כדי לסמוך ירידת יהודה אל מכירת יוסף:
שפתי חכמים
ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר כו'. וא"ת למה לא פי' זה הטעם לעיל נמי בתחילת הפרשה למה הפסיק בפרשתו של יהודה ולא פי' שם אלא שהורידוהו מגדולתו ולא פי' ועוד כדי לסמוך וכו'. וי"ל דלעיל ה"א מנליה דתמר היתה כוונתה לשם שמים אבל עכשיו הוכיח רש"י מן הפסוק צדקה ממני שכוונתה היה לש"ש לכך מפרש פה הטעם. [קיצור מזרחי]: אבל כאן קשה דאי מטעם אחד לחוד לא ה"ל להפסיק אלא עד וירבו הימים (לעיל לח יב) שזהו מעשה אחר ושם היה להשלים ענינו של יוסף ותירץ כדי לסמוך מעשה אשתו. ואי מטעם זה לחוד היה לו להתחיל וירבו הימים ותמת וגו' אשת יהודה וגו' ולמה התחיל בוירד יהודה (לעיל לח א) אלא שהורידוהו. לכך שם שלא בא ליתן טעם אלא על סמיכות וירד למכירה כתב ההיא טעמא לחוד אבל כאן בא ליתן טעם על ההפסקות כולו לכ"א ב' הטעמים. [גור אריה]: