וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃
הכתב והקבלה
ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה (רש"י מרבותינו), דבריהם אלה מיוסדים על אדני פסקי הטעמים כמ"ש רוו"ה, בכל מקום שכתוב ויבא אליה ותהר בכולם הפסיק בעלי הטעמים ביניהם במפסיק היותר גדול שהוא הסילוק, והעמיד ויבא אליה בסוף פסוק, להפרידו מן ותהר שהוא בתחלת הפסוק שאחריו, ככה עשה אצל בלהה, גם אצל בת שוע, חוץ מבמקום זה שחברם יחד, להגיד שהביאה וההריון התאחדו יחד, לכן אמרו שנתעברה מביאה ראשונה; ומה שיורה על אמתת זה הוא הכתוב במעשה יהודה ותמר, כי גם שם חבר בעל הטעמים יחד ויבא אליה ותהר לו (לקמן ל"ח), כי גם תמר נתעברה מביאה ההיא בעצמה כמבואר בקרא להדיא (והרא"מ ובמתנת כהונה ויפה תאר נדחקו מאד בביאור כונת מאמר זה), ראה כי מדרשי חכמינו בכור הדקדוק מזוקקים:
מצודת ציון
כחותם. הוא הטבעת העשוי לחותם בו כתבים וכן חותמך ופתילך (בראשית לח יח):