פרשנות מצטטת על בראשית לח:כח

73-74. אמ' להן ר' עקיבא לכשתהא פונדקית תהא נאמנת. במשנתנו בסוף מכילתין: ר' עקיבא אומר לא על פי אשה (כלומר, אין משיאין) וכו'. אמרו לו מעשה בבני לוי וכו', והניחוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית, איה חברנו ? אמרה להם מת והשיאו את אשתו. אמרו לו, ולא תהא כהנת כפונדקית ? אמר להם לכשתהא הפונדקית נאמנת. הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו.⁶⁹מן הירושלמי מוכח שאין זה עיקר הטעם, ואף אין כאן וודאי שבבא זו היא מן המשנה עצמה, ולא תוספת ע"פ ברייתא, ובמשנה שברי"ף חסרה בבא זו. ובבבלי קכ"ב ב': מאי גריעותא דפונדקית. אמר רב כהנא פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה, זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו, וכן תני וכו', והא איה חברנו קאמרי לה (כלומר, ואין כאן מסיחה לפי תומה): כיון דחזיתינהו בכיא, אמרו לה איה חברנו וכו'.
ברם בירושלמי במכילתין משמע שהפונדקית היתה יהודיה, שאמרו שם בסוף פירקין, ט"ז ע"א: עשו אותה כגוי מסיח לפי תומו, ושאלו שם כעין שאלת הבבלי, שהרי לרשב"ל כל ששואלין אותו והוא משיב אינו מסיח לפי תומו, ודחו את הטעם של מסיחה לפי תומה, והסיקו שעשו את הפונדקית כחיה שהיא נאמנת על אתר.⁷⁰ירושלמי קידושין פ"ד ה"ב, ס"ה ע"ד, ב"ב פ"ג ה"א, י"ג ע"ד, ב"ר פפ"ה, י"ג, עמ' 1048, בבלי קידושין ע"ג ב'. ועיין בפירוש הראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, עמ' צ"ה, והובא באו"ז ח"א סי' תרצ"ג, צ"ז ע"ד, במרדכי פט"ז סי' פ"ז ובהגה"מ פי"ג מה' גירושין הי"א.
ולולא דברי המפרשים היה נראה שלשיטת הירושלמי החיה נאמנת משום שהיא אומנת, ואומן לא מרע נפשיה, ודווקא על אתר, לפני שחשבה חשבונות הרבה,⁷¹עיין להלן ב"ב פ"ז ה"ב ובבלי קידושין ע"ג ב' (איכא בינייהו דאהדר אפה). ולהלן כתובות פ"ג, שו' 16, ואילך: נאמנת אשה וכו', במי דברים אמורים בזמן שהעידו על מעמדן, אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין, שלא אמרו אלא מתוך הפיתוי ומתוך היראה. ובירושלמי שם ספ"ב, כ"ז ע"א: לא מסתברא [אלא] על אתר וכו' (עיין מש"ש להלן כתובות במקומו). ומכאן שאף במקום שהאמינו לאשה, פעמים לא האמינו לה אלא אם העידה לאלתר (על אתר), אחרי שראתה את המעשה. נאמנת, משום הרגלה לדייק בדברים השייכים לאומנותה.⁷²בירושלמי ובב"ר הביאו ראייה לכך מן הכתוב (בראשית ל"ח, כ"ח): ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה, כלומר צא וראה עד כמה החיה מדייקת באומנותה, ומיד כשהוציא העובר את ידו נתנה עליו סימן, שמא יכניס את ידו, והשני יצא ראשונה. ועיין במה"פ בקידושין שם, ד"ה חיה, ולפי פירושנו אין מקום לדיוקו. והפונדקית היא יהודית, כשם שהחיה היא יהודית, ומה שאמרו במשנתנו "ולא תהא כהנת כפונדקית" כוונתו שלא תהא המיוחסת בישראל פחות נאמנת מזונה.⁷³וכבר העירו רבים שפונדקית בלשון א"י הוא כינוי לזונה, כמו שמתרגמים התרגומים, וכמו שיוצא מדברי יוסיפוס, עיין מ"ש ביכלר בספרו דיע פריעסטער אונד דער קולטוס, עמ' 63, הע' 3. ועיין גם רד"ק שופטים י"א, א'. ועיין בהגהות יפה עינים קכ"ב א'. והאמינו לפונדקית משום שמעניינה היה לדאוג לאכסנאים, לזון אותם ולספק את צרכיהם. ואם אמרה שהאכסנאי מת דינה כאומן דלא מרע נפשיה, וממנהגה היה להודיע לקרובים, אם ידעה היכן הם. ולפיכך אמר ר' עקיבא כאן בתוספתא: לכשתהא פונדקית תהא נאמנת, כלומר אם אותה הכוהנת המיוחסת תרד למדרגת פונדקית ותפתח פונדק אף היא תהא נאמנת, משום שלפונדקית מאמינים בתוקף אומנותה.

ושני תולעת: בכמה מקומות בבגדי כהונה ומשכן כתוב "תולעת שני" ובמצורע ובפרה כתוב "ושני תולעת". והנה "שני" היא מראה אדומה מיוחדת הנודעת בשם זה, בין שיהיה מתולע או מדבר אחר, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' פרה הלכה ב) הצבוע אדום יש צובעים בפואה ויש שצובעים אותו בלבא ויש בצובעים בתולעת כמו "ותקשר על ידו שני" (בראשית לח, כח), "את תקות השני" (יהושע ב, כא). וז"ש "ושני" יכול פיקס. וכשאומר "תולעת שני" יהיה שם "שני" מתאר את שם "תולעת" ר"ל תולעת הצובע שני, לאפוקי תולעת הצובע שחור או תכלת. וז"ש אי תולעת יכול א' מן הצבעים. וכשאומר "שני תולעת" שם "תולעת" מתאר שם "שני" ובא להוציא שני הנעשה מדבר אחר. ודעת הת"ק דיש הבדל ביניהם. כי דם התולעת אינו כולו שני, רק עיקרו שני, ונמצא בגופו גם דם שחור קצת, וכשאומר "תולעת שני" היינו התולע שיש בו מראה השני. ושם "תולעת" היא עיקר ואם כן יכול לצבוע בכל דם התולע. אבל כשאומר "ושני תולעת" שם "שני" עיקר ור"ל השני הנמצא בתולעת, לא דם השחור הנמצא בו. וז"ש זו זהורית טובה. ומנין אם טעמה פסלה ת"ל "ושני תולעת" (כן גרס בקרבן אהרן) שאם טעמה קלט את המראה הראשונה שהיא שני והנצבע אחריו קולט המותר שאינו שני לגמרי. וממ"ש "שני תולעת" מבואר ששם "שני" דוקא. ור"י בן דהבאי סבירא ליה דשם "שני תולעת" הוא סמיכת הפעולה על הפועל כמו "מעשה ידי יוצר", "גאולי ה'" ור"ל שנשנה (היינו שנעשה שני) על ידי התולעת ור"ל שכל שנעשה מראה שני וסבתו היא התולעת כשר. וז"ש בספרי (פר חקת) ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר (שינתו פעל נגזר משם שני), ועל זה אמר שני שבתולעת. ולדידיה טעמה לא פסלה. והנה לדעת ת"ק אמר זה רק במצורע כי בבגדי כהונה אצ"ל זה, דשם כתיב "כליל תכלת" והוא לדעתו שיהיה כליל מתכלת וטעמה פסלה, והוא הדין לשני. ור"י בן דהבאי ס"ל שמפה נלמד שהוא הדין שבכל מקום טעמה לא פסלה [וז"ש במנחות (דף מב:) א"ל אביי וכולי עיי"ש, כל הסוגיא ופירושה כפרש"י שמ"ש כתנאי קאי על טעמה פסלה, לא על טעימה פסולה. כי מה שטעימה פסולה היא מטעם שלא לשמו אבל מה שטעמה פסלה אינו משום שלא לשמו כי הנשאר הוא לשמו רק משום שהוא מראה שניה. ומה שנקט טעמה היא לרבותא, וכל שכן אם צבע הרבה שקלט הצבע המובחר. ומיושב קוש' התוס' עיי"ש. והרמב"ם (הלכ' ט"צ) הביא דטעימה פסולה גבי שני דמצורע ובהל' ציצית הביאו לגבי תכלת, ובהלכ' כלי המקדש לא הביאו גבי בגדי כהונה... וצ"ל דסמך לגבי שני על מה שכתב בהל' טומאת צרעת כמ"ש המשנה למלך שסמך לגבי תכלת על מ"ש בהל' ציצית. ובתוספתא דמנחות – דשני שאינו בהרים פסול, והרמב"ם השמיטה.

ויהי בדרך. היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה, או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו להתעכב ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא: