וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃
אביגדור שנאן
לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב [פסוק המצוטט לעיל ד, א]). בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים (כגון בשמות לד, ו), וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים (כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]), ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה (וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים"). והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, ב) או "חרון אף ה'" (במדבר לב, יד). מבחינה זו גם "ארך רוח" (קהלת ז, ח) משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול (דברים לב, כב ועוד).
אבן עזרא
לרחוץ. מנהג המצריות היה והזכיר דבר נערותיה שהולכות על מקום היאור כמו ויד תהיה לך (דבר' כג יג) בעבור ששלחה אמתה, והיא אחת הנערות לקחת התיבה כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף, כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה שלא יגיע אליה כל עובר, ועוד כי אין מדרך הדקדוק להיות זרועה, כי המ"ם רפה, ומ"ם אמה ארכו (למטה ל, ב) דגוש, ועוד כי אמה ארכו מדה לא זרוע:
רש"י
נאמר בו רושם - סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב ל״ב:ב׳) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל׳:ב׳) לשון נזיפה הוא: