פרשנות מצטטת על בראשית ל:כח

אֶלָּא וַדַּאי שֶׁ״אָרָה״ קָשֶׁה מִן ״קָבָה״, וּלְשׁוֹן ״נַכֶּה״ קָשֶׁה מִן לְשׁוֹן ״לְהִלָּחֵם״, וּלְשׁוֹן ״וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״ קָשֶׁה מִן ״וְגֵרַשְׁתִּיו״, כִּי לְשׁוֹן ״קָבָה״ אֵינוֹ לְשׁוֹן קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (בראשית ל כח): ״נָקְבָה עָלַי שְׂכָרֶךָ״, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ, אוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָהֶם חוֹר קָטָן, מִלְּשׁוֹן ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״ (מלכים ב׳ יב י), אֲבָל ״אָרָה״ קָשֶׁה כִּי בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי. (שבועות לו.) וְכֵן ״לְהִלָּחֵם״ אֵינוֹ כָּל כָּךְ רַע בְּהֶחְלֵט, כִּי יֵשׁ לוֹחֵם כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ לְבַד, אֲבָל ״נַכֶּה״ הוּא מַכֶּה מַמָּשׁ. וְכֵן ״וְגֵרַשְׁתִּיו״ מַשְׁמָע לְגָרְשׁוֹ רַק מֵעָלָיו לְבַד, אֲבָל ״וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״ מַשְׁמָע מִכָּל הָעוֹלָם. וּבְזֶה יְתוֹרַץ הַכֹּל, כִּי בָּלָק לֹא יָדַע שֶׁאֱלֹהֵיהֶם אוֹהֵב לָהֶם כָּל כָּךְ, עַל כֵּן פָּעַר פִּיו לִבְלִי חֹק וְשָׁאַל ״אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״, דְּהַיְנוּ כָּלָה כָּלִיל כֻּלָּם אֲגָרֵשׁ מִן הָעוֹלָם. וּבִלְעָם יָדַע שֶׁאֱלֹהֵיהֶם אוֹהֵב לָהֶם וּפְשִׁיטָא שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יְעַכְּבוּהוּ וְלֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, עַל כֵּן אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּלָק אֵינוֹ שׁוֹאֵל כִּי אִם לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו, כִּי אִם יָבֹאוּ לְהִלָּחֵם בּוֹ אָז יַעַבְרוּ בְּלֹא תָצוּר אֶת מוֹאָב, וְדִין הוּא שֶׁתָּחוּל קְצָת קְלָלָה לִקּוֹב חוֹר בְּדַלְתּוֹ לְחַסֵּר מֵהֶם מְעָט. לְכָךְ אָמַר כִּי בָלָק שָׁלַח אֵלָיו ״קָבָה לִּי אוֹתוֹ, אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֵם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו״.

ניתן להצביע על כמה נימוקים העולים מן המקורות להעדפה זו, וכולם שזורים במבנה הפטריארכלי של החברה.⁶⁹ארצ'ר, יקר מפנינים מכרה, עמ' 21. הבן ממשיך אחרי מות האב את עולמו וביתו של האב, הוא היורש ומסוגל מבחינה חברתית לנהל את ביתו ועסקיו, הוא חייב בקבורתו עם מותו.⁷⁰מבחינה הלכתית הבן והבת חייבים בכבוד האב (והאם) משנה קידושין פ"א מ"ז: “וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין"; תוספתא שם פ"א הי"א; ירושלמי שם פ"א ה"ז, סא ע"ג; בבלי שם ל ע"ב; ספרא קדושים פרשתא א ג, פו ע"ד. אבל בפועל האישה חייבת קודם כל בכבוד בעלה, והיא חיה עמו שלא בבית האב, באופן טבעי עיקר העול על הבן. הבבלי בסוגיה המוקדשת להעדפה של זכרים מביא משמו של רבי אמי את תחושת העול הנגרמת מבנות ואת תחושת הרווחה הנגרמת מבנים: "ואמר רבי יצחק דבי רבי אמי: בא זכר בעולם – בא ככרו בידו, זכר – זה כר, דכתיב: 'ויכרה להם כירה גדולה' (מל"ב ו). נקבה – אין עמה כלום, נקבה – נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב: 'נקבה שכרך עלי ואתנה' (בראשית ל', כח)" (נדה לא ע"ב). האבחנה החברתית מתנסחת כאילו היא מובנית לתוך הלשון העברית. כך משתקפת השקפת עולם, וכך היא גם מעצבת את העמדות הרווחות בחברה כולה.

וְהָרְאָיָה עַל זֶה, ״כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״ (בראשית לב:יא), וְהָיִיתִי רֵיקָם מִכֹּל, כִּי לֹא הָיָה בְּיָדִי מְאוּמָה כִּי אִם מַקְלִי, ״וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת״. בְּאָמְרוֹ ״וְעַתָּה״ הוֹרָה שֶׁדּוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ עָשָה אֶת כָּל הַחַיִל הַזֶּה עַתָּה כְּהֶרֶף עַיִן, כִּי אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבַד בִּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנָיו, וּכְשֶׁאָמַר לוֹ לָבָן ״נָקְבָה עָלַי שְׂכָרְךָ וְאֶתֵּנָה״ (בראשית ל:כח), בִּזְמַן מוּעָט עָשָה חַיִל וּרְכוּשׁ גָּדוֹל זֶה, אֲשֶׁר כְּפִי הַטֶּבַע לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג הוֹן עָתֵק זֶה בִּזְמַן מוּעָט אֲשֶׁר כָּזֶה, אִם לֹא כִּי יַד ה׳ עָשְׂתָה זֹּאת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲקֹב שָׁלַח לְעֵשָׂו בְּהֵפֶךְ זֶה מַמָּשׁ, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה בַּפָּסוּק ״וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר״ (בראשית לב:ו), כִּחֵשׁ לוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה לְהוֹצִיא דָּבָר שֶׁקֶר מִפִּיו לוֹמַר לוֹ שֶׁטָּרַח בְּצֹאנוֹ כָּל מֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲבָל הָאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, כִּי חָלִילָה מִלּוֹמַר שֶׁיַּעֲקֹב יֹאמַר ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״ (דברים ח:יז). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת״ כְּהֶרֶף עַיִן, כִּי אִלּוּ הָיָה לוֹ צֹאן וּבָקָר בְּעָבְרוֹ כְּבָר אֶת הַיַּרְדֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁנִּתְוַסֵּף רְכוּשׁוֹ בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁהוֹדָה שֶׁבְּמַקְלוֹ לְבַד עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן, אִם כֵּן אֵימָתַי נַעֲשָׂה כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה יֵשׁ מֵאַיִן? וַדַּאי מֵאֵת ה׳ הָיְתָה זֹּאת. עַל כֵּן בִּקֵּשׁ: כְּשֵׁם שֶׁקִּיַּמְתָּ לִי הַבְטָחָה שְׁנִיָּה זוֹ, כָּךְ תְּקַיֵּם לִי גַּם אֶת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִבְטַחְתַּנִי עַל הַשְּׁמִירָה, וְ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ״ (בראשית לב:יב). וּמִלַּת ״אֹתוֹ״ מְיֻתֶּרֶת, אֶלָּא שֶׁרָמַז אֶל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁחָטָא בְּמָה שֶׁהֶחֱנִיף לָרָשָׁע וְהָפַךְ קֹדֶשׁ לְחֹל, וְ״אוֹתוֹ״ קָאֵי עַל הֶעָוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַל עַצְמוֹ לֹא נִתְיָרֵא, כִּי כְּבָר הֻבְטַח בִּשְׁמִירָה, זוּלַת שֶׁהָיָה יָרֵא פֶּן יָבֹא ״וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים״ (בראשית לב:יב), כִּי הֵמָּה לֹא הֻבְטְחוּ בִּשְׁמִירָה.