פרשנות מצטטת על בראשית מא:לב

הכה תכה. אחר הדרישה והחקירה שנודע בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לאלילים בית דין הגדול שולחין להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם, אם חזרו ועשו תשובה מוטב, ואם יעמדו באולתם וכו', כ"כ הרמב"ם פ"ה מעכ"ום ה"ו, ואף שהראב"ד כתב עליו, טוב הדבר שתועיל להם תשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, כבר ביאר הגר"א דעת הרמב"ם, דהא דאמרינן דצריכין עדים לכל אחד ואחד, זהו קודם שנעשו עיר הנדחת. אבל כשהם מרובים תו לא צריכים עדים והתראה, דכל זמן שהם יחידים, עדיין דינם כישראל דצריכים התראה, ודינם בסקילה, וממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשים, אבל כשהם מרובים, כבר יצאו מכלל ישראל ואין צריכים התראה דאזהרתן זו היא מיתתן, וממונם אבד, דכבר עמד והפקיר ממונם, ושפיר מהני' להו תשובה, (עיין בדברי הגר"א כאן בפירושו, ובלקוטי' שבספר שנות אליהו) ובדברי הגר"א ניחא מה שרבים מתמיהים איך מקבלים עדי ע"הנ הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, הם זממו להרוג העובדים ונשיהם וטפם, ואם יוזמו אין טפם ונשיהם נדונים, כמו בב"ג וב"ח כפ"ק דמכות, מדכתיב ועשיתם לו, לו ולא לזרעו, לו ולא לאשתו, (ע"ש בתוס' בתירוצם קמא) דכיון שאין התראה בע"הנ תו לא קפדינן בעדים שיהיה עדות שאי"ל, ונתיישב בדבריו גם מה דתנן אנשי ע"הנ אין להם חלק לעו"הב, מה נשתנו אלו מכל מחוייבי מיתות ב"ד דאיתכפר להו במיתתן ובזיונן, עכ"פ בנתעכל הבשר נתכפרו, ויש להם חלק לעו"הב, (עתוס' סנהדרין מ"ז א' ד"ה ואמאי, ומה שתירצו כבר דחה הר"ן שם בחי' ועתוס' י"ט פ"י מ"ד) דכל הרוגי ב"ד מתודין קודם הריגתן לכן אהני להו כפרה, אבל אנשי ע"הנ שנדונו אינו אלא כשלא חזרו בתשובה לכן לית להו כפרה. ודבר זה שהשמיענו הרמב"ם שאין דנין ביושבי העיר דין ע"הנ רק כשעומדים על דעתם הרעה ואינם חוזרים אחר ההתראה, נ"ל דלזה כוונה התורה במה שאמרה. והנה אמת נכון הדבר, שאם יהיה המכוון בו הידיעה האמתית שהודחו אנשי העיר, מקרא שאין צריך הוא, וגם יחיד בעלמא לא יהרג בלתי בירור גמור שעשה מה שנתחייב בו עונשו, ומכ"שכ רבים, אבל טעם והנה אמת נכון הדבר, דבר זה ללכת אחרי אלהים אחרים היה אצל אנשי העיר לאמת ונכון, כלומר להתמיד ולקיים בדרך זה, שלא ישתנה דעתם אצלם לשוב ולחזור ממנו (אונוואנדעלבאר, פעסט בעשלאססען) אמת, כמו שלום אמת (ירמיהו י״ד:י״ג) שטעמו שלום מתמיד. נכון, כמו נכון הדבר מעם אלהים (מקץ מ"א) כלומר מקויים שאין נופל בו השנוי הבטול:

והתחיל לבאר בשני הרעב ואמר יהיו ז' שני הרעב. וראוי היה להתחיל בשבע כמו שהתחיל בחלום. אבל הכוונה שהתחיל בשני הרעב הוא להפחידו ולהחרידו כדי שישמע לדבריו. כי השבע איננה ראיה גמורה לדבריו. לפי שאין מרגישים אותו האנשים. אבל בשני הרעב ניכר הדבר כי כולם יראים וחרדים. ולכן אמר להלן ותחלנה ז' שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף. לפי שאז ניכרת חכמתו. אבל בשני השבע לא אמר כן. וכן אמר בכאן הראה את פרעה כללו הוא רואה הרעב בעינו. ולכן קצר בשני השבע והאריך בשני הרעב. כדי שלא יאמר אחר עבור ז' שנים יהיה מה שיהיה. ולכן אמר וקמו כאלו קמו בחזקה ולא אמר ובאו. ועל השנות החלום בלילה אחת פעמים. להורות כי נכון דבר השבע מעם האלהים וממהר האלהים הרעב לעשותו. ועתה ירא פרעה. אחר שהראה השם יתברך אותך החלום הזה. ראוי לך לבקש עצה הראויה לדבר זה מהעת הזאת ולא תמתין לשנת הרעב. כי החכם עיניו בראשו לתקן הדבר בראשו ובתחלתו. כאומרם איזהו חכם הרואה את הנולד. ולכן עתה בעת הזאת יתקן מה שבידו לתקן. בענין שלא יפול טעות בהתחלות. והעצה היעוצה היא שלא יתנהג המלכות מנהיגים רבים אלא איש חכם ונבון יחידי. וזהו יסוד המלכות ומשתותו של עולם. ולכן אמר וישיתיהו על ארץ מצרים. ולא אמר וישימהו או יתנהו. אבל באופן אחר הוא חרבנו של עולם. כאומרו בפשע ארץ רבים שריה. וזה בענין שתהיה כל התבואה תחת ידו:

וּלְפִי שֶׁעִקַּר הַהוֹכָחָה שֶׁעָשָׂה יוֹסֵף עַל כָּל הַפִּתְרוֹן הָיָה מִן שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת וּמִבְּלִיעָתָן שֶׁבָּלְעוּ אֶת הַטּוֹבוֹת, עַל כֵּן אָמַר אַחַר שֶׁאָמַר יִהְיוּ שְׁנֵי רָעָב, ״הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה לְפַרְעֹה״ (בראשית מא:כח), כִּי בָּזֶה הָיְתָה דַּעְתִּי חֲלוּקָה מִן הַחַרְטֻמִּים, כִּי הֵמָּה פָּתְרוּ הַחֲלוֹם עַל הַדְּבָרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כְּגוֹן כְּבִישַׁת הָאִפַּרְכִיּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְכֵן עִנְיַן הַבָּנוֹת עַל יְדֵי מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן, וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה כָּל כָּךְ בִּמְהִירוּת כְּמוֹ הַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְעִנְיַן הַפַּרְנָסָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי אַרְבָּעָה מַפְתְּחוֹת בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִימָנָם מַפְתֵּחַ: מָטָר, פַּרְנָסָה, תְּחִיָּה, חַיָּה. עַל כֵּן אָמַר יוֹסֵף בְּפֶתַח דְּבָרָיו עַל מַה שֶּׁאָמַר פַּרְעֹה ״וְאֵין מַגִּיד לִי״, אָמַר יוֹסֵף ״חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא״ (בראשית מא:כה), וְהֻצְרַךְ לָתֵת טַעַם מִיָּד עַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם, וְאָמַר ״אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה״ (בראשית מא:כה), כִּי פִּתְרוֹנָם מֵעִנְיַן הַדְּבָרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, עַל כֵּן נִשְׁנָה הַחֲלוֹם, כִּי כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשֶׂה בִּמְהִירוּת. וְאַחַר כָּךְ אָמַר יוֹסֵף דָּבָר זֶה מְפֹרָשׁ בְּיוֹתֵר, וְאָמַר עַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם וְגוֹ׳, ״כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ״ (בראשית מא:לב). וְעַל כֵּן אָמַר יוֹסֵף ״הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה״ וְגוֹ׳ (בראשית מא:כח), כְּבָר הִקְדַּמְתִּי לְךָ לוֹמַר שֶׁחֲלוֹם זֶה הוּא מִן הַדְּבָרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל עֲדַיִן לֹא הוֹכַחְתִּי שֶׁיִּהְיֶה כִּדְבָרַי, שֶׁיְּהֵא כָּל הַפִּתְרוֹן מֵעִנְיַן שֹׂבַע וּפַרְנָסָה וּמָזוֹן, אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה עִנְיַן בְּלִיעַת הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפָתְרוֹ כִּי אִם עַל עִנְיַן שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אִם כֵּן מִכָּאן הוֹכָחָה לִדְבָרַי, וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי שֶׁאֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, דְּהַיְנוּ עִנְיְנֵי פַּרְנָסָה, הֶרְאָה לְפַרְעֹה, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן עִנְיַן הָרָעָב, כִּי סִפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת. וּפֵרוּשׁ זֶה יָקָר וּבָרוּר.