פרשנות מצטטת על בראשית מא:מו

ויהי מקץ. לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה' לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה' העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאתך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י'. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ"ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ"ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי"ג שנים הי"א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י"ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג"כ כשהיה יוסף שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י' שנים אחרים ז' שני שבע וב' שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה לעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יפה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו:

ופרעה חולם. ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בענין היאור והוא היה תחלת מפלתו, גם יש בו רמז למה שעתיד שילקה במים, על כן לא הזכיר בו הכתוב מלכות כי אם השם לבדו. ומפני זה תמצא שיזכיר בכל הפרשה שם פרעה תמיד, ולא תמצא שם כלל מלך מצרים רק בהיות המעלה ליוסף שהזכיר בו הכתוב מלכות לכבוד יוסף, הוא שכתוב (בראשית מא) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים, כי אז הזכיר בו השם והמלכות לבאר כי מעלת יוסף היא סבת מלכותו, כי כל הארץ היתה אובדת לולא עצתו בחכמת פתרונו.

ותהר. אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתיב "ותתצב אחותו מרחוק" (למטה פ' ד) והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק, כי הוא לבדו יקרא זרע, והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב (ברא' כה כו), ויעקב הוליד את ראובן בן שמונים וחמש, והיה ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה (שם מז ט), חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י, נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ, ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף והנה נשארו קי"ח כי כתוב הוא, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים (שם נ כו) ומתי מלך המלך החדש, וכמה שנים בנו ערי מסכנות, והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים, ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה, וכתוב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במד' כו נט) והנה היא קטנה, והנה זה המוכה בסנורים שכח שם חם ויפת, וכתיב "ויולד נח" (ברא' ה לב), ויפת הוא הגדול, ועוד "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו (שם מט לא)", והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה, ודע כי הנו"ן תמצא חסירה, או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל, כנו"ן "גש הלאה" (ברא' יט ט) "ויגש אליו" (שם מד יח), ובאמצע, כמו וגם אף עלה בישראל (תה' עח כא) או ויחר אף (שם קו מ), והנה הנו"ן מובלעת באמצע, על כן נדגש פ"א "ויחר אפו" (ברא' לט יט) ישוב אַפְךָ (ישעי' יב א), וככה נו"ן נתן, במלת תִּתִּי (ברא' כט יט) כי הוא כמו תנתי, כי תי"ו האחרון איננו שרש, רק הוא כמו שבתי (תה' קלט ב) לכתי (מ"א ב ה) לדתי, גם בסוף, תת פחדך (דבר' ב כה), טוב תתי אותה לך (ברא' כט יט), וככה בשמות, כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה כמו מן בֵן בָנָה, והיא תתערב עם "אשר בנה בית" (דבר' כה) והנה החליפו הה"א בתי"ו, כמו גבירה גברת, עטרה עטרת, פעם סמוך ופעם איננו סמוך, כמו עטרת תפארת (משלי ד ט), והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת, ומלת רחל בתו (ברא' כט ו), כמלת אמת חסדו ואמתו, והנה התי"ו לשון נקבה, והנה הנו"ן מובלעת, ולשון רבות אמונות ולא אמתות ולא אמיתיות כמו בנות, ולא בתות ולא בתים:

ויגוע יצחק. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה; מְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף קָדְמָה לְמִיתָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י"ב שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב הָיָה יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְיִצְחָק מֵת בִּשְׁנַת ק"כ לְיַעֲקֹב – אִם תּוֹצִיא שִׁשִּׁים מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה נִשְׁאֲרוּ ק"כ – וְיוֹסֵף נִמְכַּר בֶּן י"ז שָׁנָה, וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה לְיַעֲקֹב, כֵּיצַד? בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ נִתְבָּרֵךְ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשֶׁבַע, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה עָבַד בְּאִשָּׁה, וּבְסוֹף אַרְבַּע עֶשְׂרֵה נוֹלַד יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ', הֲרֵי תִּשְׁעִים וְאַחַת, וְי"ז עַד שֶׁלֹּא נִמְכַּר יוֹסֵף, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה (עוֹד מְפֹרָשׁ מִן הַמִּקְרָא מִשֶּׁנִּמְכַּר יוֹסֵף עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב מִצְרַיִמָה כ"ב שָׁנָה שֶׁנֶּ', וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְז' שָׁנִים שָׂבָע וּשְׁנָתַיִם רָעָב, הֲרֵי כ"ב, וּכְתִיב יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, נִמְצָא יַעֲקֹב בִּמְכִירָתוֹ ק"ח):