פרשנות מצטטת על בראשית מב:ה

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אם נפרש בני ישראל האומה הישראלית. כלשון ובני ישראל פרו וגו׳ וכמו בכה״ת. אין מדוקדק מה שמונה המקרא אח״ז ראובן שמעון וגו׳. ואם נפרש בני ישראל בנים שהוליד ישראל סבא. וכמו לשון המקרא (בראשית מ״ב ה׳) ויבאו בני ישראל לשבור וגו׳ אין מדוקדק לשון את יעקב. שהרי מדבר בו והכי מיבעי הבאים אתו מצרימה. ונראה לפי פשוטו דב״י היינו אומה הישראלית. ומה שמונה ראובן וגו׳ משמעו בית ראובן. בית שמעון. וכדכתיב תחלה איש וביתו באו. וע״ז מפרש דבתי הבנים האלו הן המה כלל ב״י הבאים מצרימה :

ענין צמצום שכינה במשכן היה כמו בשעת בריאת שמים וארץ היה אד"הר קודם חטאו צפה מסוף העולם ועד סופו ואח"כ כשחטא נתמעטה השגתו והעמידו על קוף ולא היה יכולת בידו להביט במראה הגדולה שהיא ג"ע שבו היה צפה (איוב כט) בהלו נרו עלי ראשי כן אחר עשיית העגל תהלים פב) אכן כאדם תמותון אירע להם כמו לאד"הר שלא יוכלו להשיג רק מבין שני הכרובים מדבר אליו שהם מ' וס' שבלוחות שהיו עו בנס שהוא סוד מטטרון וסנדלפון הוא סוד מסו"ה של קרן אור פני משה ו"ה הם סוד שני לוחות מ"ס מ"טטרון ס"נדלפון ז"ס ועשו לי מקדש בזמן שב"ה קיים אזי מלביש הקב"ה בגדי קודש שהם בגדי שבת בסוד, (שמות כח) ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת אבל בימי הגלות בגדי חול שהםסוד מנעל וסנדל ז"ש ושכנתי בתוכם דייקא שמתלבשת השכינה בתרין לבושין אלו בסוד (קהלת י) אי לך ארץ שמלכך נע"ר ועז"א במדרש נשא רמז הקב"ה למלאכי השרת באותו יום הוקם את המשכן משכן של מטטרון שנקרא נער לכפר על ישראל בימי גלותם והנה אחר שחטאו לא יכלו גם כן להביט באור הגדול עד שהוצרך הקב"ה לצמצם שכינתו על ק' אמה בקומת איש לכן בית קדשי הקדשים לא היה רק עשר אמות אורך וי' רוחב שהם ק' אמה ז"ש ועשו לי מקדש כדי שתהא חציצה בינם לבין אור גדול שלא יוכלו להביט במראה כבוד י"י כאש אוכלת ובזה תהיה השכינה מצמצמת בין שני בדי ארון ז"ש ושכנתי בתוכם כי זולת זה אין יכולת בידם שתהיה השכינה שרויה בניהם וכמ"ש (ויקרא כו) ונתתי משכני בתוככם מטעם שלא תגעל נפשי אתכם כי אין אני והוא יכולין לדור עם נחש בכפיפה ז"ש אח"כ ככל אשר אני מראה אותך דייקא שהוא קומת אד"הר שהעמידו על ק' אמה ועתה אי' על משה (תהלים סח) עלית למרו' שבית שבי לקחת מתנו' באדם קדמאה והוא נדמה לו גם כן תבנית המשכן ותבנית כל כליו ועשו לי מקדש סוד ד' אלפין שלא היה הם בגי' (שם לט) 'מ'ד'ת ימי מה היא ליודע סודו שהם ד' מוחין ד' פעמים אל"ף בגי' מק"דש. ושכנ"תי בגי' י"ב פעמים אדנ"י הם י"ב שערי ירושלים שמכוונים למטה נגד (שם קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו והיא סוד (משלי יב) שפ"ת אמת תכון לעד י"ב פעמים אדנ"י בגי' שפ"ת שהוא כמנין שכנ"תי בתוכם. ושכנתי בתוכם רמז על תוך מ' סתומה שהוא סוד (דברים כב) קן צפור סוד מ' של (ישעיה ט) לםרבה המשרה מ' סתומה. ונרמז בכאן סוד (בראשית לב) ויאמר יעקב כאשר ראם ראה מבע"ל אלא שראה (במדבר כג) מספר רובע ישראל שהם איומה כנדגלות עשוים ד' דגלים לד' רוחות העולם כמו מ' סתומה ויאמר מחנה אלקים ז"ה בגי' י"ב צירופים של אדני מנין שכנ"תי בתוכם עיקר קדושה בעולם באה עבור ישראל שהם התוך של אוכל כמ"ש (ירמיה ב) קודש ישראל לי"י והטעם לפי שהם (שם) ראשית תבואתה ולא כמו אומות העולם שהם קליפה וצריך לשבר הקליפה כדי שישאר אוכל בלי פסולת כמ"ש (בראשית מב) ויבואו בני ישראל בתו"ך הבאים שהם התו"ך וא"הע הם הקליפה לשבור אוכל שיהיה הצדיק אוכל בלי פסולת ז"ש ועשו לי מקדש ר"ל עיקר הקדושה הם עושים לי בעולם והטעם שהם קדושים אשר בארץ המה לז"א ושכנתי בתוכם לפי שהם תו"ך מן אוכל ראשית תבואתה ולא מוץ ותבן שהם פטורין מן המעשר ועשירי יהיה קודש חז"ל מנו י"ג דברים במשכן ובאמת הם ט"ו דברים עם אבני שוהם ואבני מילואים רא"ם תירץ ארגמן ותולעת שני שלשתן צמר הן חד וענין י"ג דברים לקבל י"ג פעמים גן וג"פ משכן מקדש כי המשכן נדמה לגן בכל דבר ומנין ט"ו לפי שהמשכן הוא נישואין וזווג איש ואשה שם י"ה ביניהם ז"ש יא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא אמר בתוכו רק על זווג איש ואשה קאי שכינה ביניהם כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם קדושה ז"ש ועשו לי מקדש ז"ש (שם) אף סוררים שכנו צחיחה (שם) לשכון י"ה אלקים סרו מהר מן הדרך וא' עשו לנו אלקים ועתה ניתוסף גם שם י"ה על שם אלקים (ישעיה כו) כי בי"ה י"י צור עולמים המשכן דמות עולמות. כשהגיע דוד למזמור פ"ד שהוא חושבן חנו"ך תיקן מזמור על המשכן כי (שמות לח) אלה פקידי המשכן משכן דא יתוקם משכנא דנער בההיא יומא שהוא חנוך גם (תהלים כב) אתה קדוש יושב תהלות ישראל סבא יעקב כשהיה בביתו של לבן תיקן תהלים אלא שיעקב תיקן קמ"ז מזמורים לקבל שנותיו (בראשית לא) ויוכח א'מ'ש א'רבעים מ'אה ש'בעה לקבל כ"ח סט"ן הכי הוי אבל דוד שהוא רזא ד"קן צפור תיקן ק"ן מזמורים וחלק לק"ן שכן בו דוד יושב בק"ן צפור ז"ס (שם כט) כי מלאו ימי שהיה אז בן פ"ד מנין חנו"ך ואבואה אליה אז הגיע זמן נישואין כי מתן תורה היא ארוסין ואוהל מועד הוא נישואין ז"ס (במדבר א) במדבר סיני באוהל מועד ומקשה בזוהר אי באוהל מועד מאי במדבר סיני אבל לדידי ניחא במדבר סיני היו אירוסין (דברים לג) תורה צוה לנו משה אל תאמר מורשה אלא מאורסה ז"ש (תהלים פד) מה ידידות משכנותיך במדרש יבא ידיד ויבנה ידיד בחלקו של ידיד הענין קודם זה היה (שמות יט) משה עלה אל האלקים וקיבל שם מתנות כמ"ש (תהלים סח) עלית למרו' וגו' לקחת מתנו' ועתה אף סוררים סרו מהר מן הדרך ועשו העגל גרמו למשכן י"ה אלקים בארץ והרויחו בזה שהקב"ה ירד על הארץ ז"ש יבא ידיד ר"ל שהקב"ה יבא עליהם על הארץ הענין העולם מיתוקם על תרין ידין בסוד (שמות יז) כי י"ד על כס י"ה י"ד עתים לטובה י"ד לרעה בימי שלמה היה סיהרא באשלמותה ז"ס אורך יריעה האחת עשרים ושמנה אמה סוד כ"ח עתים של לבנה הן הן אותיות של פסוק ראשון של מעשה בראשית וכמו שבמעשה בראשית ז' תיבין כן ז' ימי מילואים למשכן כמו שהמאמרות היו ה' מול ה' כמ"ש (בראשית ב) אלה תולדות ש"ו בה' בראם כן ה' יריעות בחוברת א' וכן ה' יריעות במחברת השנית וכן י' דברות ה' מול ה' נבוב לוח"ות וכן ז' תיבין בפסוק א' של י' דברות ובהן כ"ח אותיות ג"כ שהוא סוד יחו"ד ג"כ בגי' כ"ח ועתה יגדל נא כ"ח אד'ני שהם סוד אדנ"י המשכן את המשכן תעשה עשר עשר יריעות א' לא':

בני ישראל: שם "בני ישראל" בא לפעמים על ההרחבה ולפעמים על צד הדיוק; רצוני, שלפעמים יכלול כל מי שהוא משותף בעדת ישראל בין הנשים בין הגרים והעבדים. ולפעמים אין הנשים בכלל, וכן לא גרים ועבדים, כי שם "בן" הוא שם זכר ומגביל לו שם "בת" כמו שכתוב תמיד – "בנים ובנות", "בניו ובנותיו". וכשאמר "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים" (בראשית מ״ב:ה׳), "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (שם מו), פירושו: בניו הזכרים ואינו כולל לא בנותיו ולא הגרים הנלוים אליו ועבדיו. רק אחר שהתעצמו והיו לעם והועתק שם זה על הגוי כולו יאמר לפעמים בהרחבה על כל הנלוה אל עדתם כמו "בני עמון" "בני שת" ודומיהם. כי גם שם "בן", הגם שעיקרו מורה על בנו הזכר, לפעמים יבא בהשאלה ובהרחבה כמו: "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב כח), "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב ו) – שאינו מורה על המין, כי בבעלי חיים לא יקפיד על המין כמו "בני יונה" "בני נשר" כמו שכתבנו במקומו. וכן גם בבני אדם, הגם שדייקו חז"ל תמיד שם "בן" על הזכר [כמ"ש "בני אהרן" – ולא בנות אהרן (ספרא צו פרשה ב משנה ד, אמור פרשה א משנה א, קידושין דף לו), "וילדו לו בנים" – הבנים בתורה הזאת ולא הבנות (ספרי תצא פ' רטו), "כי יהיה לאיש בן סורר" – ולא בת (ספרי שם פ' ריח, סנהדרין דף סד), "וכל בכור בניך תפדה" – ולא בנותיך (קידושין דף כט), "ולמדתם..את בניכם" – ולא בנותיכם (שם ע"ב ודף ל, ובירושלמי פרק י דעירובין), "חקך וחק בניך" – אין חק לבנות (ספרא שמיני פרק א משנה י)] – בכל זאת, במקום שהסברה נותנת שבא על צד ההרחבה יוכלל גם הבנות כמ"ש בבבא בתרא (דף קי) "והתנחלתם אותם לבניכם" – ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם?! ברכה שאני; וגבי יבום "בן אין לו" – אף הבת בכלל; וביבמות (דף עח) "בנים אשר יולדו" – ולא בנות דברי ר' שמעון. ר"י אומר "אשר יולדו" הכתוב תלאן בלידה. ולכן יוסיף הכתוב לפעמים שם זכר אל שם "בני ישראל" – "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא יב), "פקד כל בכור זכר בבני ישראל" (במדבר ג מ). ובבבא בתרא (דף קמג:) ההוא דאמר נכסי לבניי. הוה ליה ברא וברתא. מי קריה אינשי לברא בניי או דלמא לא קרי אנשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי. מבואר שעל צד ההרחבה שלא בדיוק יקרא לפעמים לברתא "בני". ולכן אבעיא ליה אם קורא גם כן על צד ההרחבה לבנו יחידו בלשון רבים. ואז יותר י"ל שהכינוי "בניי" בא שלא בדיוק, השם עצמו בדיוק; או אם זה אין מצוי כלל שיקרא ליחיד בלשון רבים ובהכרח השם בא על צד ההרחבה וכולל הבת כי אם גם זה לא ימצא שיקרא לבת "בן", עדיין מדוע נאמר שכיון על הבת. ועתה, בכל מקום שבא בתורה "דבר אל בני ישראל" יש להסתפק אם בא על צד ההרחבה וגם נשים וגרים בכלל, או בא על צד הדיוק ורק אל הבנים הזהיר ולא אל הבנות. אולם מבואר לכל משכיל כי לא חתמה התורה דבריה, בפרט בדברה על הדינים וההלכות בודאי לא כתבה לשון בלתי מדויק שנוכל להפך אותו אל כמה צדדים. ומסתמא אמרינן שהלשון בא בדוקא ורק לבני ישראל הזהיר, לא אל הבנות. ולכן אומר הספרא (משנה ב) הובא בכמה מקומות בש"ס, בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל. כי אי אפשר לפרש שלא יביאו קרבן עולה כלל שזה ידעינן שבעניני הקרבנות דינם שוה לאנשים כמו שלמד (בספרא אמור פרשה ז(?) משנה א). וכן אמר גבי תנופה (ספרא צו פרשה א משנה ב). וצריך איזה גילוי דעת שעל ידו נבין שבא הלשון בהרחבה וזה – או על ידי יתור בהכתוב כמו שלמד גבי העלאה בחוץ (ספרא אחרי פרק י משנה א), גבי דם (שם פרשה ז משנה א), גבי כיסוי (שם פרק יא משנה א), גבי מולך (קדושים פרשה ד משנה א), גבי בעלי מומין (אמור פרשה א), ובכמה מקומות בספרי וש"ס; או במקום שידעינן שאין הבדל בין נשים לאנשים כמו בחטאת וחלב וזאת החיה – לא מעט נשים מבני ישראל כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ"ש במכלתא משפטים (פרשה ו) וספרי נשא (פסקא ב) ובפסחים (דף מג) ובכמה מקומות בש"ס. ומה שצריך ריבוי גבי העלאת חוץ ודם ובעלי מומין יתבאר במקום אחר. וכן במקום שהפרשה מדברת בנשים כמו פרשת יולדת וזיבה וערכין – אין צריך ריבוי. וכללים הללו יתבארו לך אי"ה לקמן (סימן קצא) בענין גרים שממועטים גם כן תמיד מ"בני ישראל" אם לא במקום שיש ריבוי כמ"ש פה במשנה ג' "אדם"--לרבות הגרים. ושמור דברים אלה לבל נצטרך להכפיל אותם בכל פעם. ^(א)במ"ש ואין הנשים סומכות, הקשו התוס' חגיגה (ט"ז. ד"ה דבר) מדוע לא מעטם משחיטה, ותרוצם מגומגם כמו שהעיר בט"א שם וכתב שהוא מאיזה תלמיד טועה. וגוף הקושיא מסולקת במ"ש בספרא (פרק ה' משנה ד') מ"מ אני מביאם להפשט ונתוח, שכשרים בכל אדם ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים, וה"ה מטעם זה אינו מוציא מן השחיטה שכשרה בכל אדם ואינה מצוה מיוחדת על הבעלים עד שימעטם, וחוץ מזה יש ריבוי בספרא (צו פרשה ד' מ"ג) לרבות נשים וגרים ועבדים לשחיטה עיי"ש. ובטעם שלת"ק אין הנשים סומכות פרש"י (עירובין צו ר"ה ל"ג) משום בל תוסיף, ותוס' פי' משום דמחזי כעביד עבודה בקדשים, ובחדושי דברתי בזה ואב"מ, ובמ"ש היה לנו עגל וכ' וסמכו עליו, אומר בחגיגה (שם) דאמר להו אקפי ידייכו, א"ה לא מפני שהסמיכה בנשים ת"ל דאינה סמיכה כלל, א"ר אמי חדא ועוד קאמר, חדא דליתא לסמיכה כלל, ועוד כדי לעשות נחת רוח לנשים. והכי פי' הספרא לר' אמי, לא (עשו זה) מפני שהסמיכה בנשים, (שאז היו סומכים בכל כחם כדין), אלא מפני נחת רוח של נשים (וממילא אמרינן להו אקפי ידייכו). וכ"פ התוס' חולין (דף פ"ה ד"ה נשים) סומכות באקפויי ידייהו. ולא כדמשמע מרש"י שם. ומה שהק' התוס' קדושין (דף ל"ו) ל"ל קרא למעט נשים מסמיכה הא מ"ע שהז"ג הוא, כבר ישבתי בחבורי ארצות החיים (סימן י"ג) ע"ד הפלפול עי"ש. ועפ"י דרכי בחבור הנוכחי לק"מ, ששם ב"י לא בא מיותר פה לנשים, כי צריך למעט עכו"ם, רק שע"י שהוא מ"ע שהז"ג אנו שוללים ואומרים שבני ישראל דוקא, ואל"כ הייתי מרבה אותם מן ואמרת אליהם, אחר שמרבה פה גרים עפ"י הכללים שיתבאר בפ' זבין (מצורע סי' קי"ט) וכמ"ש בספרי (שלח פ' קטו) הכל חייבים בציצית גרים נשים (ר"ל שהגם דכתיב בני ישראל מרבינן אותם מן ואמרת אליהם), ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהוא מ"ע שהז"ג, ולכן מפרשינן בני ישראל דוקא, והבן כי קצרתי: