וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃
בן יהוידע
הוֹסִיפוּ לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנה כי העושה צדקה מיחד אותיות ו"ה שבשם כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט:) דאמרו הַמְפַיְּסוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עיין שם והנה ו"ו ה"ה [22] במלואם בשם ב"ן ששם הוא סוד הצדקה עולים כ"ב לכך הוסיפו לו כ"ב שנה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) רשם לו אות ו' במצחו כי אות ו' רומז לחיים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ואות ו' בשם ע"ב שהוא במלוי יודין כזה וי"ו עולה כ"ב ולכן בזכות שהוא החיה כל נפשות אלו נתנו לו חיים כמנין וי"ו הרומז לחיים שהוא במלוי שם ע"ב שהוא סוד חכמה כי ידוע דהחיים הם מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה.
או נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנים כי הוא החיה אשה ושבעה בניה שהיו מתים ברעב אם לא היה מפרנסם וגבי שפיכות דמים כתוב וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כב) 'וְגַם' הוא לרבות דם זרעו ואף על פי שהאדם ראוי להוליד כמה בנים מכל מקום תפסת מועט תפסת על כן נחשב לו בעבור זרעו שנים שהם זכר ונקבה שהוא קיום פריה ורביה ונמצא שבעה בנים יולידו י"ד והם עצמם שבעה הרי כ"א ועם האלמנה הרי כ"ב לכן הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד זה.
ובזה יובן מאמרם שאמרו (משנה סנהדרין ד, ה) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא דקשא הוה ליה למימר 'עולם שלם' אך האדם עצמו נקרא עולם וכמו שאמרו בתיקונים במאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא (תענית כה.) וזרעו שעתיד להוליד הם מונחים במוחו שמשם יוצא הזרע, ולזה אמר 'עולם מלא' כלומר הוא וזרעו אשר במוחו.
ובזה יובן לתרץ עוד דקדוק אחר כאן למה המלאכים באו בטענה זו דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ולא באו בטענה מן הכתוב דקאמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) ובזה ניחא שהם באו בטענה זו כדי להוסיף לו חיים כנגד נפשות אשר החייה אותם ונפשות זרעם.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) רשם לו אות ו' במצחו כי אות ו' רומז לחיים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ואות ו' בשם ע"ב שהוא במלוי יודין כזה וי"ו עולה כ"ב ולכן בזכות שהוא החיה כל נפשות אלו נתנו לו חיים כמנין וי"ו הרומז לחיים שהוא במלוי שם ע"ב שהוא סוד חכמה כי ידוע דהחיים הם מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה.
או נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנים כי הוא החיה אשה ושבעה בניה שהיו מתים ברעב אם לא היה מפרנסם וגבי שפיכות דמים כתוב וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כב) 'וְגַם' הוא לרבות דם זרעו ואף על פי שהאדם ראוי להוליד כמה בנים מכל מקום תפסת מועט תפסת על כן נחשב לו בעבור זרעו שנים שהם זכר ונקבה שהוא קיום פריה ורביה ונמצא שבעה בנים יולידו י"ד והם עצמם שבעה הרי כ"א ועם האלמנה הרי כ"ב לכן הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד זה.
ובזה יובן מאמרם שאמרו (משנה סנהדרין ד, ה) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא דקשא הוה ליה למימר 'עולם שלם' אך האדם עצמו נקרא עולם וכמו שאמרו בתיקונים במאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא (תענית כה.) וזרעו שעתיד להוליד הם מונחים במוחו שמשם יוצא הזרע, ולזה אמר 'עולם מלא' כלומר הוא וזרעו אשר במוחו.
ובזה יובן לתרץ עוד דקדוק אחר כאן למה המלאכים באו בטענה זו דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ולא באו בטענה מן הכתוב דקאמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) ובזה ניחא שהם באו בטענה זו כדי להוסיף לו חיים כנגד נפשות אשר החייה אותם ונפשות זרעם.
רמב"ן
אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ חָשְׁבוּ לָהֶם הָאַכְזָרִיּוּת לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַמְּכִירָה, כִּי הָיָה אֲחִיהֶם בְּשָׂרָם מִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵיהֶם וְלֹא יְרַחֲמוּ. וְהַכָּתוּב לֹא סִפֵּר זֶה שָׁם, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּטֶבַע כִּי יִתְחַנֵּן אָדָם לְאֶחָיו בְּבוֹאוֹ לְיָדָם לְהָרַע לוֹ, וְיַשְׁבִּיעֵם בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, וְיַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר יוּכַל לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת, אוֹ שֶׁיִּרְצֶה הַכָּתוּב לְקַצֵּר בְּסֻרְחָנָם, אוֹ מִדֶּרֶךְ הַכְּתוּבִים שֶׁמְּקַצְּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וּמַאֲרִיכִים בּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהִנֵּה רְאוּבֵן עָנָה לָהֶם שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא תֶּחֶטְאוּ בוֹ, כִּי יֶלֶד הוּא וּמִפְּנֵי נַעֲרוּתוֹ חָטָא לָכֶם וְרָאוּי לָכֶם לְהַעֲבִיר עַל חַטֹּאות נְעוּרָיו, וְעַתָּה גַּם דָּמוֹ עִם הָאַכְזָרִיּוּת אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים הִנֵּה נִדְרָשׁ. אוֹ יִהְיֶה פֵּרוּשׁ "גַם דָּמוֹ" אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֲרַגְתֶּם אוֹתוֹ יִדְרֹשׁ הַשֵּׁם מִכֶּם דָּמוֹ, וְנֶחְשָׁב לָכֶם כְּאִלּוּ שְׁפַכְתֶּם דָּמוֹ, בִּהְיוֹתוֹ נִמְכַּר לְעֶבֶד עוֹלָם, כִּי יִתָּכֵן שֶׁמֵּת בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים וְלֹא נִסָּה לַעֲבֹד. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (ב"ר צא ח), דָּמוֹ וְדַם הַזָּקֵן:
רמב"ן
אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם אָמַר לָהֶם, הִנֵּה הָיִיתִי סוֹבֵל לָכֶם כַּאֲשֶׁר חֲשַׁבְתֶּם לְהָמִית אוֹתוֹ בְּנִכְלֵיכֶם, כִּי גַּם אֲנִי שְׂנֵאתִיו וְרָצִיתִי שֶׁיּוּמַת עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֲבָל אַתֶּם אַל תִּהְיוּ שׁוֹפְכִים דָּם בִּידֵיכֶם, חָלִילָה לָכֶם. וְהַכַּוָּנָה לִרְאוּבֵן בְּכָל זֶה הָיְתָה לְהַצִּילוֹ לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וְהַכָּתוּב סִפֵּר מָה שֶׁאָמַר לָהֶם רְאוּבֵן וְשָׁמְעוּ אֵלָיו, אֲבָל דְּבָרִים אֲחֵרִים אָמַר לָהֶם מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם (בראשית מ"ב:כ"ב) "הֲלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם", וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לְעָזְבוֹ, אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם בִּידֵיכֶם, וְלֹא אָמַר "דָּמוֹ" כִּי הֶרְאָה עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר כֵּן לְאַהֲבָתוֹ רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ שׁוֹפְכִים דָּם, לִמֵּד אוֹתָם שֶׁאֵין עֹנֶשׁ הַגּוֹרֵם כְּעֹנֶשׁ הַשּׁוֹפֵךְ דָּם בְּיָדָיו. וְטַעַם "אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר", לֵאמֹר הִנֵּה הַבּוֹר הַזֶּה עָמֹק וְלֹא יוּכַל לָצֵאת הֵימֶנּוּ, וְהוּא בַּמִּדְבָּר וְאִם יִצְעַק אֵין מוֹשִׁיעַ לוֹ כִּי אֵין עוֹבֵר עָלָיו. וְסִפֵּר הַכָּתוּב כִּי הָיָה רֵיק וְאֵין בּוֹ מַיִם, שֶׁאִם הָיָה בּוֹ מַיִם לֹא יַטְבִּיעוּ אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְנְעוּ מִשְּׁפֹךְ דָּמוֹ. וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ז:כ"ד), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבּוֹר רֵק", אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵין בּוֹ מָיִם" – מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (שבת כב). וְאִם כֵּן הָיוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּחוֹרֵי הַבּוֹר, אוֹ שֶׁהָיָה עָמֹק וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶם, שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִים אוֹתָם וְלֹא יַזִּיקוּ לְיוֹסֵף הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לָהֶם שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס גָּדוֹל וְשֶׁהוּא צַדִּיק גָּמוּר, וְיָדְעוּ כִּי זְכוּתוֹ תַּצִּילֶנּוּ מִכָּל רַע, וְאֵיךְ יִגְּעוּ בִּמְשִׁיחַ הַשֵּׁם אֲשֶׁר הוּא חָפֵץ בּוֹ וּמַצִּילוֹ, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו כג) "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי", אֲבָל הֵם לֹא יָדְעוּ בַּדָּבָר. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" כְּלָל, שֶׁגַּם אִם הָיוּ בּוֹ מַיִם מְעַט יִקָּרֵא רֵק, וְכֵן "כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב כ א), כְּלָל בְּשׁוּם פָּנִים, וְהַכֹּל בֵּאוּר וְחִזּוּק: