פרשנות מצטטת על בראשית מב:לז

המלוה את חבירו על ידי ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מ״ג:ט׳) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ׳:ט״ז) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ"ש הר"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב"ם דף קע"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה:

ומלת וחיה קשה מאוד בדקדוק, והיא זרה כי המשפט וחיתה כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים "ולכל חית הארץ" (ברא' א, ל), והיה כן בעבור שהה"א והת"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא כי הבו ל יש ביניהן בשמות, כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו, וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי והכלל כי מלת חי, גם חיים בספק, כי הסכימו חכמי הדקדוק, כי וארפכשד חי (ברא' יא יב) מפעלי הכפל, וכמוהו כי אם תם הכסף (שם מז, יח) שהוא מן "תמם" וחיי כמו רבים חיים, ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננה כן יראנו ממנו כעל עתיד כמו אחוג יחוג לחוג היה ראוי שיאמר אֶחוי יחוי לחוי או כמו "סוב", סובו ציון (תה' מח יג) סבי עיר (ישעי' כג טז), והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר אחיה, נחיה, יחיה, תחיה כמו יאמר מן היה, נהיה, אהיה, תהיה, יהיה, וא"כ הוא מגזרת חיה, כמו היה, ואעפ"י שמצאנו שיאמר וארפכשד חי, בלשון עבר לא נחוש לכל זה, אעפ"י שידמה שהוא מפעלי הכפל, והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כן אין וי"ו בכל המקרא שהוא שרש בסוף המלה, ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז יב) כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו, והעד "שלו כל בוגדי בגד" (ירמי' יב א) והוא מן שלה והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שרש בסוף המלה, והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא כמו עבדו ואמתו (למטה כ יז) וסימן לשון רבים "פרו ורבו" (ברא' א כב) וגם יש וי"ו נוסף כמו בנו בעור (במד' כד ג), ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווין שהזכרנו, יחיד, ורבים, ונוסף, ולא תדע המלה, גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שרש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר יָדִי (ברא' מב לז) גם יָדָי (דבר' ט טו), וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד י) וסימן נקבה "דעי וראי" (ש"א כה יז), ויו"ד היחוס, העברי, או העבריה (דבר' טו יב), גם נוסף בפעלים, המגביהי (תה' קיג ה) להושיבי (שם שם ה), גם בשמות "בני אתונו" (ברא' מט יא) גם במלות הטעם זולתי (דבר' א, לו) מני אפרים (שופ' ה' יד), ובעבור כל זה אינו ראוי שיבוא יו"ד שרש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה, והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:

לא קבל דברו כו'. פירוש למה לא השיב על דברי ראובן שאמר "את שני בני תמית וכו'" (פסוק לז), אלא שלא קבל דבריו מפני שאמר 'בכור שוטה הוא'. ואין להקשות דלא היה ליעקב לומר רק "לא ירד בני עמכם", ולמה הוצרך לומר "כי אחיו מת", דהשיב זה כדי שלא יסבור ראובן כי טענתו טענה, וכך רוצה לומר אף על גב שיפה אמרת "את שני בני תמית" לא אעשה זה, לכך אמר "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת", וחזר יעקב את דבריו הראשונים, שרוצה לומר מה שהייתי מתיירא תחלה – עדיין הוא במקומו, כי דברי ראובן אינו כלום, לכך חזר דבריו הראשונים. אבל אין לומר שכך אמר יעקב – שלא תוכל לשמור אותו ויש לחוש שיקרהו אסון, דאין זה קשיא, דהא מצי לשמור אותו שמירה מעולה בדרך עד שלא יהיה לו סכנה בדרך, דהא לא הוי טעמא רק שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י פסוק ד), דכל דרך הוא בסכנה, ויכול לשמור אותו עד שאין בו סכנה. תדע לך, דהא כאשר אמר יהודה "וחטאתי לך כל הימים" (להלן מג, ט) לא השיב יעקב מידי (קושית הרא"ם), אלא בודאי קבל יעקב דברי יהודה משום שקבל עליו לשמור אותו שמירה מעולה, שאמר "וחטאתי לך כל הימים":