פרשנות מצטטת על בראשית מט:י

משכיל לאסף. כוונת המזמור להודיע מעלת מלכות בית דוד ושמלכותו הגיעו מאת האל יתעלה בנבואה הקדומה ר״ל לא יסור שבט מיהודה (ברא׳ מט) ודרך הערה ספר הקדומות להודיע איך באו המדריגות מיום ברא אלהים אדם עד הגיע לזמן שהוקם המלכות לדוד ולזרעו. ואמ׳ האזינה עמי תורתי ר״ל מה שאני מורה לכם בספור הדברים הקדומים עד שתבינו מהם דברים נכבדים.

וּכְפִי הָרֶמֶז מִן הַפָּסוּק זוּלַת הַמַּאֲמָר שֶׁל הַגְּמָרָא, הָיָה מָקוֹם לְפָרֵשׁ הַשֵּׁמוֹת בְּדֶרֶךְ אַחֵר. וְהוּא, שֶׁהַמִּקְרָא וַדַּאי אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, שֶׁהַשֵּׁמוֹת כִּפְשׁוּטָם, אַךְ מֵאַחַר שֶׁפֵּרֵט כָּל הַיִּחוּס הַלָּזֶה נִרְאֶה כִּי שְׁמוֹ וְשֵׁם אֲבוֹתָיו הָיָה הוֹרָאָה עַל הֶעָתִיד, שֶׁיַּעֲמִידוּ בֵּן פּוֹרֵץ גְּדֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא קֹרַח, כִּי הַשֵּׁמוֹת מְרַמְּזִים עַל טַעֲנוֹתָיו וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ, כִּי קֹרַח לְשׁוֹן קָרַחַת שֵׂעָר, וּכְדֶרֶךְ שֶׁמַּסִּיק בְּפֶרֶק חֵלֶק (קי) וְעוֹד גְּזַז לְכוּ לְמַזְיָיכוּ וּמְטַלֵּל לְכוּ כוּ׳, שֶׁמְּצַחֵק בָּכֶם עַל שֶׁעָשָׂה אֶתְכֶם קֵרֵחַ מִן הַשְּׂעָרוֹת. וְנִמְצָא שֶׁלָּקַח לוֹ זֶה לְטַעֲנָה נֶגֶד מֹשֶׁה מַה שֶּׁעָשָׂה הַלְוִיִּם קֵרְחִים. ״בֶּן יִצְהָר״, הוּא לְשׁוֹן שֶׁמֶן, שֶׁחָלַק עַל הַכְּהֻנָּה עַל אֲשֶׁר יָצַק עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֲשֶׁר מַחֲצִיתוֹ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים, כִּדְאִיתָא פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא (ל כג), וְעַל כֵּן לָקַח לְמַחֲלֻקְתּוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁלָּקַח מִסְפָּר זֶה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה גַּם כֵּן לְכָל שֵׁבֶט כְּמִסְפַּר סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה, כְּשֶׁתְּצָרֵף אֲלֵיהֶם עוֹד שְׁלֹשָׁה, דָּתָן וַאֲבִירָם וְאוֹן, חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁלֹּא הָיָה אִישׁ מִבֵּינֵיהֶם. מִכָּל מָקוֹם לְפִי דַּרְכֵּנוּ נוּכַל לוֹמַר שֶׁלְּכָךְ לָקַח מִסְפָּר זֶה, לוֹמַר אֵלּוּ בְּנֵי הַיִּצְהָר אֲשֶׁר רְאוּיִין לִהְיוֹת נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֲשֶׁר מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ אַהֲרֹן. ״בֶּן קְהָת״, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים״ (בראשית מט י), וְהוּא לְשׁוֹן אֲסִיפָה וְהַקְהֵל, כִּי הוּא אֲסָפָם וְרוּחוֹ קִבְּצָם לְהַקְהִילָם עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״. ״בֶּן לֵוִי״, פֵּרַשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא (כט לד) שֶׁנִּקְרָא לֵוִי עַל שֵׁם שֶׁלִּוּוּהוּ בְּמַתָּנוֹת, וְגַם הַמַּתָּנוֹת לָקַח לוֹ קֹרַח לְטַעֲנָה נֶגֶד אַהֲרֹן, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ (טז א), בְּאַלְמָנָה אַחַת שֶׁהָיָה לָהּ כֶּבֶשׂ, בָּאָה לִגְזֹז – בָּא אַהֲרֹן וְנָטַל רֵאשִׁית הַגֵּז כוּ׳. עַל כָּל אֵלֶּה נוֹפֵל לְשׁוֹן לְקִיחָה, כִּי כֻלָּם לָקַח לוֹ לְטַעֲנָה לְהַחֲזִיק מַחֲלֻקְתּוֹ.

אינו יכול לפוסלן. כתב הר"ב ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין וכו' שאע"פ שגרם להזיק וכו' וקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. עיין במשנה ד' פ"ד דבכורות. ומדלא כתב הר"ב בחלוקה זו אם נשא ונתן ביד מה דינו. מסתברא משום דסבירא ליה דלא שנא ואע"ג דנשא ונתן ביד אפ"ה פטור וכן הבין הטור לדעת הרמב"ם כמ"ש בטור סימן כ"ה. וטעמא דלא דמי לטועה בשקול הדעת. כתב הב"י שהרשב"א כתב בשם בעל המאור דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה דבר ברור [הוי] והוה ליה לשייולי ולגלויי טעותא. ולא הוי ליה למסמך עליה. וכיון שנשא ונתן בפניו ולא מיחה פטור. ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ק דאבות. על ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומ"ש הר"ב ואם טעה בשקול הדעת וכו'. וסוגיא דעלמא כחד מינייהו. לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין [ולא ידע] שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. והטור כתב כגון שסתמא דגמרא פריך ממלתיה וכיוצא בזה [והוא פי' הרי"ף] ורש"י פירש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם נשא ונתן ביד וכו' ישלם מביתו. וחוזר ונוטל וכו' במכל שכן מהא דלקמן. ולשון הר"ב כל' הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין. ומ"ש הר"ב ודיין שלא קבלו וכו' סותר דינו. ואפילו לא טעה. נפקא מיניה לענין זמן. א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא. ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולין הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא. ומ"ש הר"ב ואם טעה ולא נשא ונתן וכו' ישלם כדין כל גורס להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא. כיון דלאו דיינא הוא. ומ"ש הר"ב מי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא"י. דהכא בבבל שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר. דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' בהאשה רבה [דף פ"ט]. והתם בא"י מחוקק. שררה מועטת. כדתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳). אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל דנשיא היה שמלמדין תורה ברבים בגמ' פ"ק דף ה'. ומ"ש הר"ב ומומחה וכו' והוא יכול לדון יחידי. עיין לשונו בריש מכילתין. ובמ"ח פ"ד דאבות. ופי' מומחה עיין בפירוש [הר"ב] מ"ה פ"ה דעירובין. ומ"ש הר"ב ואפי' לא נקט רשותא כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה אינו פטור הואיל ולא נקט רשותא ועיין מ"ת פ"ד דאבות: