פרשנות מצטטת על בראשית מט:כו

כפי שנראה בהמשך דיוננו, לפחות במחשבת חז"ל הקרבת הקרבנות הייתה ממטרות הנזירות, והגילוח היה מעמד חשוב בפני עצמו. לפרשת הנזיר מוקדשת פרשה שלמה בספר במדבר, והיא צוטטה לעיל. בנוסף לכך נזכרים הנזירים בכמה פסוקים ופרשיות במקרא. מבחינה משפטית הנזירות שייכת, אפוא, למשפחת הנדרים יחד עם הנדר הכללי, נדר הערכין, השבועה וההקדש. מבחינה חברתית הנזירות מבטאת סגפנות מתונה וקדושה. ההימנעות משתיית יין היא סגפנות של ממש, אך לא סגפנות קיצונית. גם הימנעות מתספורת היא סגפנות קלה בלבד, ויותר משיש בה סיגוף יש בה הצהרה כלפי החברה החיצונית והתנהגות שיש בה מההפגנה כלפי חוץ. השמירה על טהרה היא באותה מידה שנדרש לכך הכהן, והיא מצווה הקשורה בחיי קודש. מעיון קצר במקרא ברור שהתנ"ך רואה בנזירות מעלה גדולה. קבלת עול הנזירות נקראת "הפלאה" (במדבר ו', ב ועוד), וכן אומר הנביא: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזִרים, האף אין זאת בני ישראל נאֻם ה', ותשקו את הנזִרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תִנבאו" (עמוס ב', יא-יב). ה"מינוי" לנזיר הוא זכות גדולה, ובני ישראל נאשמים בכך שמנעו מהנזירים לשמור על מצוותיהם. כמו כן "זכו נזיריה משלג" (איכה ד', ז), פסוק המלמד על תפיסת הנזיר כצדיק הראוי להוקרה בחברה. המונח "נזיר" נגזר מלשון "נזר", שהוא כתר, המתאים למלך. בתנ"ך נזכרים שלושה נזירים: יוסף מכונה "נזיר אחיו" (בראשית מ"ט, כו), שמשון המתאר עצמו כנזיר ה' (שופטים ט"ז, יז) ושמואל. לפי נוסח המסורה על שמואל לא נאמר הדבר במפורש, אך ניתן להבין זאת, ואילו לפי נוסח מגילות קומראן המונח "נזיר" מופיע במפורש (שמ"א א', יא, להלן משנה פ"ט מ"ה, וראו פירושנו לה).

והמין הב׳ שהוא נאמ׳ על דרך אחרת לענין רבוי הדבר, הן רבוי בכמות המתחלק כגון רבוי המספר כאמרו ואם בגבורות שמונים (תה׳ צ) ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט), וכן רבוי בכמות מתדבק כענין ויגברו המים (בראש׳ ז יח) ובשניהם יחד ברכות אביך גברו (שם מט) ואין זה מענין הראשון כלל וזה המין יקרא בלשון לעז אפודיראמינטי. וכן יתואר האדם בו בזה המין גבור כאומרו גבור בארץ יהיה זרעו (תה׳ קיב) ופירושו לדעת קצת שיהיה זרעו רב ובלעז אפוריראט. ויושאל זה המין גם על עשיית האדם מלאכתו בכחו ובחוזק והתגברות וחיילים יגבר (קהלת י י) שפירושו דרך פשט אם קהה הברזל ר״ל שאם הברזל שהוא בא לחטוב עצים בו מעלה חלודה צריך הוא להתגבר ולהוסיף בכח אע״פ שבמקומו ביארנוהו בדרך יותר נכונה ומזה יתפשט על כל דבר הבא בשפע הן בשפע הדיבור כאומרו ללשונינו נגביר (תה׳ יב) הן בשפע שכלי הן על מקבל השפע שאם יקבלנו בכח ובחוזק ובהתגברות כאומרו על הצורות הנפרדות גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (שם קג) ורמז בעושי דברו על המשכם לרצונו להשפיע לזולתם איש איש לאשר תחתיו וכן רמז בענין לשמוע בקול דברו קבלת שפעם מכבודו ית׳ וכן נאמ׳ עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב) ודרשו בו זה נקרא עולם המלאכים עיר גבורים וכמו שאמרו בב״ר עיר שיש בה זכרים ולא נקבות רומז שאין שם דבר חומרי כי החומר יקרא בלשון נקבה ונאמ׳ על האל ית׳ גבר חסדו על יראיו (תה׳ קג) כי גבר עלינו חסדו (מד קיז) ועל חוזק השבועה והברית והגביר ברית לרבים (דני׳ ט, כו). והונח בזה הפסוק התואר הזה ר״ל גבור להורות כי הכוונה על אדם שלם יונח עליו תארי הגבורה על שני הפנים בכל חלקיהם הן המין הראשון בנצוח האויבים במלחמה ובניצוח החולקים בחקירת החכמה ובניצוח הכחות הגשמיות הן על הענין השני ברבוי עבודותיהם לאל והתחזק במלאכת ה׳ והתאמץ בקבלת שפע מזולתם ובהשפעתם לזולתם ונצטרף עם כל זה עזר האלהי בהצלחת שלימותו כאומרו שויתי עזר על גבור כלומ׳ שעם היותו גבור מצד הכנתו וטבעו נצטרף בו עזר אלהי ואז נכפלה גבורתו והוא דומה למאמר הפכי לזה יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה (תה׳ לה) הכוונה שיהיה טלטולו חזק ונקל כמוץ שהוא קל מצד עצמו ושהוא לפני רוח והוא סבה שנייה לנדנודו וטלטולו ועם זה שיצטרף בו שיהיה מלאך ה׳ דוחה כן בכאן בהפך זה שעם התגברו מצד טבעו והכנתו בכל מיני הגבורה היה לו עזר אלהי מכוון מאתו ירד לענין הצלחה יתירה.

התאוו תאוה. מדברי המשורר מבואר כי לא תאוה בלבד היתה, כי היו כופרים גמורים ביכלתו ית', שאמר (תהילים ע״ח:י״ז-י״ח) ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, לפי"ז נראה לפרש מלת תאוה מענין עד תאות גבעות עולם (ויחי מ"ט) שפירושו גבול, וכן והתאויתם לכם לגבול (מסעי ל"ד יו"ד) וטעם התאוו תאוה הגבילו גדר וגבול בו ית' לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא, וכלשון המשורר שם וקדוש ישראל התוו, שייחסו לו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט, לכן סתם הכתוב ולא אמר התאוו תאות בשר כמבואר אח"ז, כי רצה לכלול בלשון התאוו תאוה גם המרי הגדול שהיה בלבם עליו ית', לכן אמרו רבותינו בספרי על היד ה' תקצר אינם מבקשים אלא עלילה יאמרו קצרה יד ה' ואין בו כח לתת לנו שאלתינו:

נזורו אחור. אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה"א וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקר' כב) נזיר אחיו (בראשית מ״ט:כ״ו) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום:

נזורו. כמו נזיר אחיו (ראשית מט) פורינ"ט אשיברי"ץ בלע"ז: