פרשנות מצטטת על בראשית מט:לג

הנה אביך חולה. תניא, עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ^אלא נתבאר מאין מוכח זה מפסוק זה, ואפשר לומר ע"פ הנהוג במדות אנשים בעלי מדות להזהר לבשר בשורה רעה מפורש, וכשצריכים לזה מודיעים ברמז בהפוך הענין מאנשים אחרים, כדי שיבינו שאצל זה האיש המצב בהיפך, וכמו בריש פסחים ד' א' שאל ר' חייא לרב אם אביו קיים השיב לו שאמו קיימת והבין ר' חייא שאביו מת, והנה כאן הי' המגיד הזה – אפרים בן יוסף [ע' רש"י] שהי' בעל נמוס ודרך ארץ, וא"כ לא הו"ל לבשר ליוסף מפורש שאביו חולה אלא בענין נרמז, כמו שאם הי' מגיד לו שאחיו בריאים והי' מבין שאביו חולה, אך מכיון שעד יעקב לא הוי חולשא כלל לא הי' יוסף מבין מבשורה כזו שהוא חולה, אלא הי' חושב כי אביו מת, אחרי שעד אז היתה היפך הבריאות – המיתה, ולכן הי' מוכרח לומר מפורש שהוא חולה, וממילא מבואר שעד יעקב לא הוי חולשא כלל, ודו"ק. – גם י"ל בטעם דרשא זו ע"פ מש"כ הרשב"ם בפ' תולדות בפסוק והנה תומים בבטנה ובפ' ויצא בפסוק והנה היא לאה, דעל כל דבר חידוש שלא הי' עד כה רגיל הכתוב לומר הנה, יעו"ש, ואנחנו הארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, וכאן אמר הנה אביך חולה, מבואר שהי' הענין דבר חדש. וע"ע השייך לאגדה זו בתוס' ב"ב ט"ז ב'. –
וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש"י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ"מ במ"ר, אבל בסנהדרין ק"ז ב' פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ"ע פירש"י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ"א א' באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי"ג ב' איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו.
ולכן נראה דכונת רש"י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ"מ במ"ר, ומבואר בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש"כ רש"י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ"ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. –
והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ' לך רמז ע"ז מבואר שהיו מתים ע"י עטישה, והיינו שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ"ג א', אין אומרים מרפא בביהכ"נ מפני בטול תורה, ופירש"י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ"ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ"ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה וכו', וצ"ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ"פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ"ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה', ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה. .
(ב"מ פ"ז א')

וכן על דבר החמץ ומצה אינו בזמן ההוא כי אז היה יום א' ועתה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יום אחד בלבד. והטעם הוא כי בחפזון יצאת ממצרים והוא מז"ל באומרם מצה זו שאנו אוכלים שלא הספיק בצק' כו' כי גורשו ממצרי' ולא יכלו להתמהמה וזהו כי בחפזון יצאת. כלומר שע"כ לא הספיק בצקם להחמיץ זה הוא טעם אל מציאות המצוה. ואשר אמרתי שבעת ימים ולא יום אחד כמאז הלא הוא למען תזכור את יום צאתך כו' כל ימי חייך והוא כי היות שבעה ימים הוא רמז אל ימי שנותך שבעים שנה כי זה כל ימי חייך. כי בזה תשים לבך כי על כן היה זכר יום צאתך ממצרים שבעת ימים למען יהיה הזכרון כל השבעים שנה שהם ימי שני חייך. ואחר החילו לרמוז אשר ישית איש על לבו השבעה ימי' כנגד ימי שנותיו שבעי' שנה רמז עוד באומרו ולא יראה לך שאור כו' ענין רמז הדבר שהוא לרמוז אל שאור שבעסה הוא היצה"ר. שכל שבעים שנה הרמוזים בשבעת הימים יבערהו האדם מעליו. ורמז שני דברים הם תכלית עשות רצון קוננו ית' בדבר הזה הלא המה. א'. שלא בלבד יבער האדם היצה"ר מעצמו כי אם גם מכל גבולו שיחזיר את כל האדם בתשיבה ויקרבם אל ה' וזהו אשר רמז באומרו ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים שיבער את היצר הרע מכל בני גבולו כל שבעים שנותיו. והדבר השני הוא שיעבוד את ה' מאהבה עד עשותו מהעון זכות והוא מז"ל על שני מאמרי רש"בל הסותרים זה את זה הוא שאומר גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות ואחד. אומר כשגגות ומשני לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. והוא הנרמז בקרבן פסח כמשז"ל על פסוק משכו וקחו לכם צאן כו' משכו מע"ג וקחו לכם כו' והוא כי יעשו מהעון זכות כי מהטלה שהוא היה עונם כי אותו היו עובדים הפכוהו לזכות לעשות קרבן לה' כי בזבוח אותו היו מכוונים להתיש כחו ולהכניעו עד דכא. וזה רמז פה באומר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח כו' כי מאשר תזבח להכניעו שהוא את הטלה אשר היה עון שלך תהפך עתה לבשר קדש ליפסל בלינה. וע"כ לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך כו' כי אם אל המקום כו' שם תזבח כו' כי תהפך לך לזכות. ומאימתי תהיה זובח ומכניע את היצה"ר ומהפך העון לזכות הלא הוא בערב פסח שהוא בי"ד לחדש שהוא אור לי"ד כי בא היצ"ט. ולרמוז זה נאמר אור לי"ד כמפורש רמז זה בספר שמות. וזה ירמוז פה באומרו כבא השמש הוא על ביאת אור היצ"ט. וכן דרשו ז"ל רמז מעין זה על פסוק כי בא השמש על ביאת יעקב אל המקום ההוא. ואמר מועד צאתך ממצרים כי בשנת י"ד הוא מועד צאת האדם ממצרי היצה"ר. ואל תחוש אם זכיותך לא ייטיבו לך בעוה"ז כי הלא ובשלת כי אינך רק כמבשל בעוה"ז ומכין. אך ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ועל רמז זה הוציא הצליה בלשון בישול ועוד בני תזהר שהוא ופנית בבקר כו' והוא דבר כי אפילו גוי גם צדיק תהרוג דאגת הדבר הזה. והוא כי כמה צדיקים אשר הרבו לעשות הטוב והישר בעיני ה' עד אין מספר לגדודי מעשים טובים אשר פעלו ועשו אך לא נטהרו לגמרי מכל עון וכל חטאת אך הם המעט בערך הזכיות כי רבו מאד. הנה עודנו פה לא ירגש צערו כי יאמר הלא מזער הם עונותי בערך זכיותי וינחם. אך בצאתו מן העולם להתעדן בדשן זכיותיו. נפשו נהפך לאבל מחולו כי יראה כי כל אורות זכיותיו רחקו מנו וחשך אשמותיו יגשו אליו ויגזרו עליו לאמר לו לך אבל שאולה עד תברר ולבן חלאת אשר חטאת על הנפש כשנה או חציה או כמשלש חדשים. ואז משלך יתנו לך כל אורות מצותיך השומרים אליך. כי הלא ישוער עוצם יגונו לקול תצלנה אזניו כי כל צדקותיו אשר עשה לא יהנה מהם עד זמן ועידן. ויתעצב אל לבו מאד ולפי רוב אשמותיו כן תרבינה דאגותיו מי גרם לו זה אם לא כי עודנו פה עד אשר לא תחשך השמש לא שת לבו לתקן אשר עותו עד ירחץ יטהר עד בלתי השאיר לו כל מכל חלאת עון ופשע וחטאה. כי אז ישמח ויגיל בצאתו ולא יעצרנו פוק או מכשול כ"א הלוך ילך עם אור השכינה הבאה להקביל עד המדור וצל חופת חלקו אשר לו בגן עדן להתענג בדשן כל צדקותיו אשר עשה מיום היותו. ואשריו אשר יזכה לכך ועליו ירמוז ויאמר ופנית בבקר והלכת לאוהלך לומר עשה באופן שכאשר ופנית בבקר שהוא בצאתך מחשך העה"ז ותפנה אור בקר השכינה הבאה להקבילך והלכת לאוהלך הוא אוהל חופתך שבמדור שלך בג"ע בלי שום עיכוב בביתם. והוא מאמרנו על פסוק ויאסף אל עמיו שהוא כי הנה בפרשת ויחי אמרו בספר הזוהר כי בעת סילוק הצדיק מכריזים בשמים שילכו בני מדינתו ומחיצתו להקביל פניו והולכין ומוליכין אותו אל מקומו אשר בתוכם. והנה אם האיש ההוא מעוכב מהגיע אל מקומו עד ימרק איזה עון אשמה איך ילך עמהם עד מקומו. ע"כ אשוב אחשבה כי על אשר לו אין שום עיכוב נאמר ויאסף אל עמיו כי הוא נאסף בתוך עמו שבאו להקביל פניו שלא עיכבו שום עון מלהתקבל והאסף בתוכם. וזהו ופנית כו' ועל כן נאמר ענין הכתוב בלשון זה על דבר הרמז הרומז בו:

וישב על המטה - היו רגליו למטה לארץ ולכך כתוב לפנינו: ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וגם להגיד חוזקו של יעקב, שכל דברי צואתו עשה בישיבה ורגליו על הארץ עד שסיים כל דבריו ואח"כ ויאסוף רגליו אל המטה הכניסם אל המטה כמו: ואספתו אל תוך ביתך. ואין איש מאסף אותם הביתה.