פרשנות מצטטת על בראשית מ:טז

אף כי אמר אלהים. תחלת דבורו של נחש היה אף. ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם ואלו הם: נחש, שר האופים, עדת קרח, והמן. נחש אף כי אמר אלהים, שר האופים (בראשית מ׳:ט״ז) אף אני בחלומי, עדת קרח (במדבר טז יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. המן (אסתר ה׳:י״ב) אף לא הביאה אסתר.

[*והרי. עיין מ"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב"ם ע"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ׳:ט״ז) והוא מהירושלמי כאן ע"ש ובערוך.] בעדיות]:

ולא בקנון – כלי הגשה ונשיאה ללחם ופרות, אך קרוב יותר לדימוי של סל. המילה לקוחה מן היוונית, κανοũν. הקנון הוא סל ומופיע בתרגום השבעים כתרגום הקבוע לסל⁹³בראשית מ טז; שמות כט ג; ויקרא ה ב, וכן בשאר המקומות. ; גם בספרות חז"ל הקנון נזכר פעמים רבות, בעיקר יחד עם הסל. לבית אבל אסור להוביל אוכל בטבלה או בקנון, אך מותר להובילו בסל. זאת משום שהסל סגור ואילו הקנון והטבלה הם כלים פתוחים והכול רואים מה יש בהם. הקנון עשוי מקש וגמר מלאכתו הוא ה"קינוב" (קיצוץ שיירי הקנים שלא נארגו) (משנה, כלים פט"ז מ"ג ועוד). הקנון שימש לברירת עדשים וקטניות ומכאן שהיה ארוג בצפיפות, שאם לא כן היו הגרעינים נופלים מתוכו. הווה אומר, הקנון הוא מעין סל רחב ופתוח, ארוג בצפיפות רבה⁹⁴בעל מלאכת שלמה מתאר כלי, מעין צינור, המשמש לברירת מטבעות. קוטר הצינור רחב בפתחו וצר בהמשך; הקטנית עוברת דרך הצינור והפסולת נותרת בו. בכלי מעין זה אי אפשר לברור אוכל, ואף אי אפשר להעביר קטנית אחר קטנית. . בספרות יוון הקלסית הקנון מופיע פעמים רבות ככלי שעמו מביאים זרעוני שעורה לפולחן. בהקשר שלנו אין מדובר כמובן על פולחן, אך הקנון הוא אותו כלי כמו ביוון (איור 28). בתוספתא נאמר כי "המולל מלילות מערב יום טוב מנפח בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלה" (ביצה פ"א הי"ט), אלא בסלים – פשוטים, הנעשים מערבה קלופה. בברייתא המצויה בתלמוד הבבלי בלבד אמור: "תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים" (כז ע"א). לפי ברייתא זו אין מוליכים לבית האבל כל השנה אלא בסלי נצרים. הבחנה זו גרמה לראשונים מספר לפרש כי כל האמור במשנה לא נאמר למועד בלבד, הנזכר בהלכה הבאה, אלא לכל ימות השנה⁹⁵ראו במיוחד במאירי, עמ' קלט. .