פרשנות מצטטת על דברי הימים א ד:ז

בני יהודה. פסוק זה מוקשה כמבואר, ונראה שאחר שחזר פה שנית על יחוס בני יהודה מה שמצא במגלה אחרת להשלים היחוס, הציג ציונים ממה ידבר פה. והנה יחשב עוד יחוס בני חצרון אשחור (פסוק ה), ע"ז ציין פרץ חצרון, ומבני זרח לא ידבר עוד לזה ציין כרמי, שהוא סוף יחוס זרח, ר"ל עליו אין להוסיף, ועוד ידבר מיחוס חור (פסוק ג - ד) ע"ז ציין חור, ועוד ידבר מיחוס שובל בן כלב עז"א שובל, ומפרש תחלה שובל, ואח"כ חור, ואח"כ חצרון. - אבל האמת הוא שבעל הספר העתיק מספר היחוס וכל מה שלא רצה להאריך ציין רק שם אחד, ודלג המותר, וכשבא שנית לדבר על יחוס בני יהודה שכבר העתיק מספר היחוס בסימן ב', ציין בני יהודה (הוא התחלת פסוק ג' מפרשה ב') כאומר בני יהודה וגו', פרץ מ"ש בפסוק ד' ה' פרץ בני פרץ חצרון וגו', עד כרמי וגו' (פסוק ז), עד חור (ר"ל ותלד לו את חור, פסוק י"ט) וגו' עד שובל, ר"ל אלה היו בני כלב בן חור שובל (פסוק נ) וגו', והוא ציון על הפרשה הקודמת. ואחר כל שם צריך להוסיף מלת וגו' או וכו' כמ"ש למעלה (ב, ח) ובכל הספר:

וראיה. כן מנהג היחס הזה אף על פי שלא הזכיר עדיין ראיה כי דורות דורות קחשיב וכן בני חלאה צרת וצחר ואתנן וקוץ הוליד, ועדיין לא הזכיר קוץ ומזכיר את בניו:

"אֶתְנָן" שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ד, ז). קשא כל אשתו ברשותו לשכב עמה, ולמה יוליך לה אתנן?
ונראה לי בס"ד כי הרואה אותה יתאוה למשכב אשה ועל הרוב רואה אותה ביום ואם יתבע אשתו ביום לשכב עמה לא תקבל דאין זה מנהגו של עולם לכך מצטרף להיות מוליך לה אתנן כדי שתקבל אפילו ביום.
אי נמי כיון דמתאוה למשכב אשה לא יספק לו לבא עליה פעם אחת בלילה אלא רוצה ג' וד' פעמים ובודאי לא תרצה בכך ולכן מוליך לה אתנן כדי שתתרצה.