וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֣יד אֶֽל־הָאֱלֹהִ֡ים הֲלֹא֩ אֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי לִמְנ֣וֹת בָּעָ֗ם וַאֲנִי־ה֤וּא אֲשֶׁר־חָטָ֙אתִי֙ וְהָרֵ֣עַ הֲרֵע֔וֹתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֗י תְּהִ֨י נָ֤א יָֽדְךָ֙ בִּ֚י וּבְבֵ֣ית אָבִ֔י וּֽבְעַמְּךָ֖ לֹ֥א לְמַגֵּפָֽה׃ (ס)
דרך חיים
ובשביל זה ראוי היה שלא לסמוך לקרא בשם 'רב' רק מי שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, לא מי שיתחלל שם כבודו על ידו. יותר על זה שנותן כבוד התורה למי שאין ראוי לה. ובמדרש, רבי מנחמא* בשם רבי תנחום בר חייא, [ו]רבי מני בשם רבי יוסי בן זבידא, (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב", כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. "משחית נפשו הוא יעשנה" (שם), כמשה שאמר (שמות לב, לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא". כיהושע שאמר (יהושע ז, ח) "בי ה'", "בי" ולא בהם. כדוד שאמר (דהי"א כא, יז) "תהי ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה". רבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הדא; (משלי כה, ח) "אל תצא לריב מהר", 'לרב' כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה למען "פן מה תעשה באחריתה* בהכלים אותך רעך" (שם), למחר באים ושואלים לך שאלות, מה אתה משיבם. רבי זעירא מייתי לה מן הדא; (שמות כ, ז) "לא תשא", אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי כבר אמר (ויקרא יט, יב) "ולא תשבעו בשמי לשקר", ומה תלמוד לומר "לא תשא", שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. אמר רבי אבהו, אני נקראתי "קדוש" (ויקרא יט, ב), ואתה נקראת "קדוש" (דברים ז, ו), הא אם אין בך כל המדות שיש בי, לא תקבל עליך שררה.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[לז] ולבאר כוונתו אביא בזה מה שכתב הרש"ד "שם צאן הוא שם כלל לכל מיני הבהמות הדקות זכרים ונקבות, ולכן יתוארו לפעמים בלשון יחיד, כמו "הצאן הזה" (ש"א טו יד), ולפעמים בלשון רבים, כמו הצאן ההנה, (שם יז כח) ואלה הצאן, (שם ב כד יז, ודה"א כא יז) כמו שם "עם" ולפי שהוא כולל זכרים ונקבות, לכן יכונה פעם בלשון זכר, כמו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעי' ס, ז) ועל הרוב בלשון נקבה, כמו צאן אובדות (ירמי' נ, ו) הצאן המקשרות (למטה פסוק מא) ופה בא בלשון זכר ולשון נקבה יחד על הצאן "ויחמו הצאן אל המקלות", "ותלדן הצאן", ע"כ יאמר הח' ז"ל, ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים (ור"ל כי אף שהיא כולל זכרים ונקבות מ"מ פה וודאי הכוונה על הנקבות) ויסיים כי רק בלשון יחיד יחושו ע"ז ובלשון רבים לא יחושו ע"ז: