פרשנות מצטטת על דברי הימים א כב:ח

וע"ד הקבלה וזאת ליהודה, היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כח הנצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר (תהילים כ״ז:ג׳) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר (שם צט) ועוז מלך משפט אהב, וכתיב (שם עב) משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנצח מזמור לדוד, יודה להקב"ה כי הוא המנצח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין נצוחו אלא מצד המדה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במדה ההיא ושפך דמים רבים על כן לא הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלמה בנו שהיה איש השלום מחזיק במדת הצדקה, כענין שאמר (שם ) וצדקתך לבן מלך.

ולמן היום אשר צויתי שפטים שיעור הכתוב שלא ירגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר היה בראשונה קודם שפוט השופטים וגם אחר כך למן היום אשר צויתי שופטים והלאה שהיה לו רוגז ועינוי תמיד, וגם בזה באו מאמרים מקבילים לא ירגז כאשר בראשונה, ולא יוסיפו בני עולה לענותו (כאשר) למן היום אשר צויתי שפטים הודיעו כי בסוף ימיו ימצא מנוחה מן האויבים כמ"ש והניחותי לך מכל אויביך ואז ישים מקום לעם ישראל שיהיה להם מנוחה החלטית, שזה יצוייר במקום קבוע שיבחר למקדש ה' בגורן ארונה שיבנה בימי שלמה, שמן אז שנתגלה מקום המקדש פסקו המלחמות ושלמה בנו היה איש מנוחה. והנה בעת ההיא שהראה לו מקום המקדש בגורן ארונה החל דוד להכין כל צרכי הבית כמ"ש (בדה"א כב), אבל מדוע לא בנה הוא בעצמו הבית לעת זקנתו לא באר פה, ובד"ה שם כתוב ויהי דבר ה' אלי לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה וכו' הוא יבנה הבית לשמי, שאחר שהיה איש מלחמות עד עת זקנתו לא נקרא איש מנוחה שיבנה הוא את הבית שמורה על השלום והמנוחה, רק שלמה שהיה לו מנוחה מילדותו, ופה לא באר זה כי הגיד לו זה הפרט בנבואה אחרת מיוחדת, או גלה לו זאת ברוה"ק (כי כ"מ שנאמר ויהי דבר ה' אלי היא מדרגה קטנה מהנבואה כמ"ש במ"א), וזה שכתוב והגיד לך ה' רצה לומר זה הגיד בפעם אחר כי בית יעשה לך ה' רצה לומר שלא אתה תבנה ביתו רק הוא יבנה ביתך, תחת שרצית לבנות ביתו, ושם הגיד לך הטעם כנזכר בד"ה:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם" מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּמִּלְחָמָה? שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה (תהלים קכב, ב). הקושיא במאמר זה ידועה דהוה ליה למימר דרשה השניה של 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' קודם דרשה זו דדרשה השניה קאי על רישא דקרא וזו על סיפיה דקרא? ועוד קשא תרווייהו רבי יהושע בן לוי אמרינהו והוה ליה לערבם ביחד ולמה חלקם לשתי מימרות?
ונראה לי בס"ד כי דרשה של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' אין לה התחברות עם דרשת 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' יען כי בדרשת 'שָׂמַחְתִּי' קאמר שהם באים לקנתר ולבזות ועם כל זה אני 'שָׂמַחְתִּי' ועל זו הדרשה לא יבא הסיום של 'עֹמְדוֹת' כפי הדרשה דהכא הן אם נפרש מה שאמר 'עֹמְדוֹת' הוא מדברי דוד המלך ע"ה הן אם נפרש הוא מדברי האומרים כי אין קשר לדברים זה בזה, ולכן מוכרח לומר דרבי יהושע בן לוי נקיט להו לדרשות אלה כל אחת בפני עצמו ולכן מסדר התלמוד הקדים דרשה של סוף הפסוק קודם דרשה דתחלת הפסוק כדי ללמדינו דלא אמרם רבי יהושע בן לוי לשתי דרשות אלו ביחד כי בשינוי זה ששינה הסדר עורר אותנו בדבר זה.
מיהו צריכין אנחנו להבין לפי הדרשה דדריש רבי יהושע בן לוי לפסוק 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' שאומר דוד המלך ע"ה דכונתם של אלו לקנתר ולאנות אותו בדברים איך יבא על זה סיום הכתוב שאומר 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ'? ונראה לי בס"ד כי באמת בלאו הכי יש להקשות אמאי מבין דוד המלך ע"ה כונת דבריהם קנתור ואונאת דברים, שמא באמת הם משתוקקים ומתאוים שתהיה העבודה של הקרבנות בבית המקדש שבירושלם שהיא עיר בחר לו י־ה שעל זה נקרא המקדש בית הבחירה כי בירושלם שם הוא שער השמים?
ויש לתרץ כיון דלימוד התורה הוא במקום קרבנות וכמו שאמרו (מנחות קי.) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ויקרא ז, לז) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. נמצא אף על גב דבאותו זמן לא היו מקריבים קרבנות שור ושה בירושלם היו מקריבים כל הקרבנות בבתי מדרשות שהיו בירושלם שלומדים תורה בקבע וביום אחד כל אחד ואחד מקריב יותר ממאה קרבנות והקטרות ומנחות על ידי התורה שלהם שלומדים בה. וידוע דעסק התורה מועיל במקום שאי אפשר להקריב קרבנות ממש דליכא מקדש ואם כן למה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' אם כונתם כדי שיעשו עבודה בירושלם? אלא ודאי לקנתר מתכונים!
מיהו לזה יש לומר דהם חושבים אין לימוד התורה בית המדרש שבירושלם נחשב כעבודה יען כי עבודה של הקרבה והקטרה אם עשאה מיושב פסולה ואם כן כיון דלמדין מיושב אין מועיל לימוד תורה זו במקום קרבנות וקטורת סמים, לכן אחר שאמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' דבא להודיע בזה דכונתם לקנתר ולאנות בדברים אלו אמר עוד 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם' הם בתי מדרשות שהם שערי הלכה שהיינו לומדים תורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כא.) דעד רבן גמליאל היו לומדים תורה מעומד ואם כן עושים עבודה מעומד ולמה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' והלא כשאין בית המקדש בנוי נחשב הלימוד כקרבנות ממש והרי כל אחד ואחד אפשר שיקריב אלף עולות ביום בתורה שלומד כמו שנאמר 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה'? ועל כן אין להם התנצלות הנזכר.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהקדים תלמודא דרשה ד'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' קודם דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' שהוא רישא דקרא משום דבהאי דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' דדריש רבי יהושע בן לוי יש קושיא גדולה כיון דאומר דוד המלך ע"ה שהם אומרים 'מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה וְיִבְנֶה שְׁלֹמֹה בֵּית הַבְּחִירָה' איך אומר 'שָׂמַחְתִּי' על דברים אלו, וכי אלו הם משתוקקים באמת לבית המקדש? והלא כל כונתם הוא לקנתר ולאנות אותו בדברים אלו שאומרים ויבנה שלמה בית הבחירה רצונם לומר שהוא חס ושלום נפסל לבנות מפני ששפך דמים הרבה כמו שנאמר לו על ידי הנביא 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' (דברי הימים א' כב, ח) לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' שהם דורשים זה לגנאי חס ושלום נפסל על ידי שפיכות דמים שעשה! ואם כן איך אומר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' כיון דהם מתכונים לבזות ולקנתר?
לכך הקדים דרשה זו של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' דדריש מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה? 'בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם' שהיו עוסקים בהם בתורה! נמצא כל אותם דמים ששפך הצליח בהם בזכות התורה ואם ח"ו יגיע לו מן שפיכות דמים אלו חסרון שיאמרו נפסל ח"ו, איך יתכן זכות התורה פועל פסול וחסרון? אלא ודאי כל שפיכות דמים ששפך הם פועל טוב ומה שאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' לאו משום דדבר זה הוא גרעון וחסרון אליו אלא טעם אחר יש בזה לומר כי אתה נתאזרת במדת הגבורה ששפכת דמים ואף על פי שמצוה גדולה עשית בזה עם כל זה בנין בית המקדש הוא נעשה במדת החסד צריך שיבנה על ידי מי שלא פעל בידיו פועל דין באופן דמזה הדרשה מוכח בבירור כי שפיכות דמים שעשה אין זה חסרון וגרעון אצלו אלא אדרבה פועל טוב נקרא! ולכן לא חש דוד המלך ע"ה למשמעות זו המובן מדבריהם לגנאי דכונתם לומר לו שהוא נפסל ח"ו ולכך אמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי'.
וכן מפורש בדברי רבותינו ז"ל בילקוט כיון דאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכך אתה 'לֹא תִבְנֶה הַבַּיִת', באותה שעה ירא דוד ואמר 'הרי נפסלתי מלבנותו' אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך הרי אותם דמים כקרבנות! אלא אם אתה בונה אותו לא יחרב ובמה אשפך חמתי כשחוטאין ישראל?' עיין שם. נמצא אותם דמים ששפך הם פועל טוב שנחשבים כקרבנות וסוד הדבר הוא כאשר כתבתי לעיל כי להיות דוד המלך ע"ה אחוז בגבורה ועשה מעשה גבורה לשפוך דמים בשביל כבוד שמו יתברך אם היה בונה בית המקדש היה נבנה במדת הגבורה וכל דבר הנעשה במדת הגבורה יהיה קיים לעולם ולא יתבטל אחרי זה מה שאין כן הנעשה במידת החסד וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל בטעם הפסוק שכתב על גאולה העתידה וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג) כלומר לא תגאלו במדת החסד כאשר היה בגאולתכם ממצרים שהיתה במדת החסד ולכך היה אחריה שעבוד אלא תהיו נגאלים במדת הגבורה ואז תתקיים לעולם וכן הענין בבית המקדש אם היה בונהו דוד המלך ע"ה לא היה נחרב כי היה נכנה במדת הגבורה וכל הנעשה במדת הגבורה ישאר קיים לעולם.