לִבְנֵ֣י אָסָ֗ף זַכּ֧וּר וְיוֹסֵ֛ף וּנְתַנְיָ֥ה וַאֲשַׂרְאֵ֖לָה בְּנֵ֣י אָסָ֑ף עַ֚ל יַד־אָסָ֔ף הַנִּבָּ֖א עַל־יְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[ג] גם ע"ז כתב הרא"ם "כי איננה טענה כי י"ל שנקרא שם המדבר דברי השם אל העם תמיד דברן, בעבור היותו מזומן לדבר דברי השם אל העם תמיד, וזה הוא דעת רש"י ז"ל, ויהיה טעם, השב אשת האיש כי נביא הוא, כי הוא דבק עם השם להיותו מדבר דברי השם תמיד והדבק עמו תמיד, ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך, וזהו שכתב רש"י ז"ל אח"ז, כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים". וכן כתב המעמר כי מה שאמר הראב"ע וכו' אינו טענה, כי זאת לא יכחיש שום איש כי שם נביא נאמר גם ביחוד על נביא לד', והעד ולא קם נביא עוד (דבר' לד י). אבל נאמר, כי שם נביא כולל גם המליץ, גם הדברן כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה, נביא לגוים נתתיך (ירמיה א ה) גם יאמר נביא על המשורר אשר ישיר לד', כמו, על יד אסף הנבא על ידי המלך (דה"א כה ב) ומזה הענין חבל הנביאים הנזכר בס' (ש"א י יא), וכן להקת הנביאים (שם יט יט):