וְעָבְי֣וֹ טֶ֔פַח וּשְׂפָתוֹ֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה שְׂפַת־כּ֔וֹס פֶּ֖רַח שֽׁוֹשַׁנָּ֑ה מַחֲזִ֣יק בַּתִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים יָכִֽיל׃ (ס)
הכתב והקבלה
חזק מאד. מלת חזק כאן הוא כלשון מיעוט מחזיק את המרובה, כלי מחזיק ארבעים סאה (ובדברי הימים ב ד׳:ה׳) מחזיק בתים שלשת אלפים, ר"ל בית קבול המחזיק ותופס דבר הנכנס בו (עי' במכדרשב"י ויקרא ו' ב'), וטעמו כאן, שהיו קול הדברות מחזיק ומכיל בתוך פנימיותו כוונות עמוקות מאד (זעהר אומפאססענד, פיעל ענטהאלטענד, אינהאלטרייך); והדעת נותנת שלא היה קול הדברות רק לכוונה הפשוטה המובנת מהם בהשקפה ראשונה, דלפי"ז לא היו צריכים אל המראה הגדולה הזאת, כי לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, אין בדברות רק מצות שכליות מובנות לכל אדם מדעת עצמו, ומה צורך אל ההכנה הגדולה וגלוי השכינה. והאמת בפי רבותינו שהיה מודיע להם כל הכוונות הפנימיות והעמוקות שבעשרת הדברות, ואין זה דבר תימה, כי אנו רואים מדרכי החכמה העליונה לכוין בפעולה אחת תכליות רבות, כי כן הוא גדרה בכלל, כמו שאנו רואים במעשה היצירה ובפרט באיברי בעלי חיים, שתכוין באבר אחד אל כוונות שונות, האף להריח ולנשימה ולדחות הליחה העודפת ולייפות תאר הפנים, הרי אלו תועליות רבות במצוע אחד, וכן רבות ביצירה לאין מספר, א"כ אינו רחוק שתכוין החכמה העליונה בדבור אחד אל כוונות מתחלפות וכולן אמת אחת. וכבר צודע שמקור עליון של התורה ושרשה הנעלם נעלה מאד, היא ראשית ושרש אצילות קדשו ית' סוד המלבוש העליון, אמנם טח עינינו מלראות בעוצם קדושתה עומק מושגה ואורה הפנימי, ואף כשהיא מדברת בעניני זה העולם התחתון היא רומזת בהם ענינים פנימים וגבוהים מאד למעלה לאין תכלית, ויש בה סודות נפלאות ענינים נשגבים ונפלאים בסוד ה' ודרכיו, ועליהם ביקש המלך האלהי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. היוצא מכלל הדברים שבמקרא זה יודיענו איכות הדברות עצמם ובאיזה אופן נתודעו לעם עשרת הדברות. ולפי"ז שהקולות והברקים הם הדברות עצמם, א"כ מה שאמר אח"ז ויוצא משה את העם, אין פי' שאחר שנשמעו הקולות הוציאם משה, כי אמנם פי' אחר שהוציאם משה נשמעו הקולות, כמו וירם תולעים ויבאש, שפי' אחר שהבאיש, כי יש הרבה ווי"ן יורו על התיחסות שני משפטים המצטרפים זה אחר זה בבחינת הזמן:
רש"י
אַלְפַּיִם בַּת. שֵׁשֶׁת אֲלָפִים סְאִים, שֶׁהַבַּת שָׁלשׁ סְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹכֶן אֶחָד לָהֶם. נִמְצְאוּ חֲמִשִּׁים וּמֵאָה מִקְוֵה טָהֳרָה, הָאַרְבָּעִים מֵאוֹת, מֵאָה מִקְוָאוֹת, וְהָעֶשְׂרִים מֵאוֹת, חֲמִשִּׁים מִקְוָאוֹת. וְאַף כְּשֶׁתְּחַלֵּק הַכֹּל לְפִי מִדָּה שֶׁשִּׁעֲרוּ חֲכָמִים אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלשׁ אַמּוֹת לַמִּקְוֶה, תִּמְצֶאנָה כֵּן, שָׁלשׁ אַמּוֹת מְרֻבָּעוֹת, מֵאָה מִקְוָאוֹת, וּשְׁתַּיִם הָעֲגֻלּוֹת, חֲמִשִּׁים מִקְוָאוֹת, שֶׁהַמְּרֻבָּע יָתֵר עַל הָעִגּוּל רְבִיעִית. וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים כְּתִיב: בַּתִּים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל, וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמִדַּת הַיָּבֵשׁ, שֶׁהַגֹּדֶשׁ הָיָה שְׁלִישׁ בְּבֵית הַקִּבּוּל.