לְמַלֹּ֤אות דְּבַר־יְהוָה֙ בְּפִ֣י יִרְמְיָ֔הוּ עַד־רָצְתָ֥ה הָאָ֖רֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶ֑יהָ כָּל־יְמֵ֤י הָשַּׁמָּה֙ שָׁבָ֔תָה לְמַלֹּ֖אות שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃ (פ)
ספורנו
וידבר ה' אל משה בהר סיני. הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב כאמרם ז"ל מה ענין שמטה לענין הר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופירושיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו נוסעים אנחנו אל המקום. והזהיר על שמטת קרקע בפרט כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה כמו שהעיד באמרו אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה:
רש"י
אִם יִתְמַהְמָהּ. לָבוֹא שֶׁיַּאֲרִיךְ לָכֶם אוֹתוֹ מוֹעֵד, חַכֵּה לוֹ כִּי לֹא יְאַחֵר אַחַר הַשִּׁבְעִים כְּלוּם. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ: אִם יִתְמַהְמָהּ הַנָּבִיא לָבֹא וְהוּא הָיָה יִרְמְיָה. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כְּתִיבָא נְבוּאֲתָא וּמְפָרְשָׁא עַל סִפְרָא דְאוֹרָיְתָא״. תִּרְגֵּם ״כְּתֹב״ כְּמוֹ ״כְּתִיב״, כְּבָר נִרְמָז (בַּתּוֹרָה) ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ – שִׁבְעִים שְׁמִטּוֹת קִלְקְלוּ יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְטוּ, וּכְנֶגְדָּן גָּלוּ מִמֶּנָּה שִׁבְעִים שָׁנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בְּדִבְרֵי הַיָּמִים בְּסוֹף ב׳) ״עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה לְמַלֹּאת שִׁבְעִים שָׁנָה״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא (בִּיחֶזְקֵאל ד:ה) ״וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ״. וְאוֹמֵר: ״וְאַתָּה שְׁכַב לְךָ עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִית וְגוֹמֵר״. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: הִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים שָׁנָה עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְשֵׁבֶט יְהוּדָה קִלְקְלוּ אַרְבָּעִים. וּמִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד חֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הֵם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁל מְנַשֶּׁה וּשְׁאָר שְׁנוֹתָיו בִּתְשׁוּבָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים ב כא:ב) ״וַיַּעַשׂ הָרַע כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב״, כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל אַחְאָב, וְהוּא מָלַךְ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. שְׁתַּיִם שֶׁל אָמוֹן בְּנוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל יְהוֹיָקִים וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל צִדְקִיָּהוּ, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ, וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְצִדְקִיָּהוּ. מִכָּל מָקוֹם נִמְצְאוּ יְמֵי קִלְקוּלָם אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁלְּאַחַר נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהוֹסִיף שֵׁשׁ שָׁנִים. אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עוֹשִׂים שְׁמוֹנָה יוֹבְלוֹת, וְכָל יוֹבֵל שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ שְׁמִטּוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים הַמְּקֻדָּשׁוֹת לְיוֹבֵל, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע. וּבִשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה יֵשׁ חָמֵשׁ שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים מְקֻדָּשׁוֹת, וּשְׁנַת יוֹבֵל זֶה הָאַחֲרוֹן נֶחְשָׁב אַף הוּא בְּמִנְיָן שֶׁבַּעֲוֹנָם לֹא נִגְמַר. וְכָאן כָּכָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲבַקּוּק: כְּבָר כָּתוּב חָזוֹן בַּתּוֹרָה, אֲבָל סָתוּם הוּא. הוֹסִיף אַתָּה וּבָאֵר עַל הַלּוּחוֹת, כִּי עוֹד יִתְגַּלֶּה חָזוֹן לְמוֹעֵד זֶה.
רמב"ן
ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ד׳) וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח) ואני תמה וכי היכן עונשן אמור כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקות ולא פירש בהם שום עונש בשוגג נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור" שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו ויתכן לומר כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא ואמר "ונרצה" היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם בדורון הזה וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב) העולה מכפרת על העולה על רוחכם וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה) הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה' לפיכך כולה כליל לה' ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (שמואל א כט ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) וכן רבים ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא שנרצה לו חטאו לכפר עליו מלשון כי נרצה עונה (ישעיהו מ ב) עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא) והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג) לשון השלמה ויתכן שהוא כענין הראשון כאלו העון רצוי לפני השם לא יחר אפו בו עוד:
רש"י
עון בית יהודה ארבעים יום. מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים מ' שנה כ"ב של מנשה שכתוב בו ככל אשר עשה אחאב (מלכי' ב כא) ואחאב מלך עשרי' ושתים ושתים דאמון וי"א דיהויקים ונבואה זו נאמר' ליחזקאל בשנ' החמישית לצדקיהו הרי ארבעים סך כולם ארבע מאות ושלשים ואחר הנבואה הזאת שהו שש שנים הרי שמונה יובלות ושלשי' ושש שנה בשמונה יובלות שמונה שבועי שמיטות הרי חמשים ושש שנות שמיטה ושמונה שנות יובל הרי ששים וארבע ובשלשים ושש שנה יש חמש שנות שמטה הרי ס"ט שמיטו' ושנת היובל האחרון נחשבה להם לעון שהרי בעונם גלו ממנה הרי שבעים שנה מקודשי' של שמיטה שלא שמטום ישראל לפיכך גלו ע' שנה לקיים אז תרצה את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד) והוא שכתוב בסוף דברי הימים למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה: