כָּל־לְבָב֣וֹ הֵכִ֔ין לִדְר֛וֹשׁ הָאֱלֹהִ֥ים ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתָ֑יו וְלֹ֖א כְּטָהֳרַ֥ת הַקֹּֽדֶשׁ׃ (ס)
רש"י
על ההכין האלהים לעם. לעבדו ולעשות רצונו דוגמא דלמטה (ל פסוק יט) כל לבבו הכין לדרוש וגו' וגם שמחו כי בפתאום היה הדבר עליהם בשנה ראשונה למלכו לשוב אל ה' ושבו מיד:
בן יהוידע
עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. קשה והלא ענין זה היה בתחילת מלכותו ממש וקדים טפי להנך תרתי ואמאי נקיט ליה באחרונה?
ונראה לי בס"ד דהנך תרתי אף על פי שהם לא הודו לו מכל מקום הוא וסייעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה יען כי הוא היה לו תשובה נצחת בזה לומר דודאי אני בטוח בהשם יתברך שיעזור אותנו ויצילנו מידי סנחריב אך האדם אין לו לסמוך על הנס לגמרי אלא כל מה שיוכל לעשות דבר הצלה בטבע יעשה! וכן מצינו גבי יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהבטיחו השם יתברך לשומרו ובודאי הוא בטוח בהשם יתברך עם כל זה (בראשית לב, יד) 'וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו' וגם שלח לו דברים של פיוסים, על כן חזקיהו המלך ע"ה נשאר עומד בדעתו בשתי דברים אלו אף על פי שהחכמים 'לֹא הוֹדוּ לוֹ' והראיה, דאחר שבטל סנחריב לא חזר ופתח את גיחון כי חשש פן יבא אויב אחר מה שאין כן הא דעיבר ניסן בניסן הוא הודה דלא יפה עשה וכמו שאמרו בכתובים.
והדבר הזה מפורש גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ד דביאת מקדש) וז"ל ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר (דברי הימים ב' ל, יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר (דברי הימים ב' ל, יט) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר הֳ' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' ונאמר (שם) 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שנרצה קרבנם עד כאן לשונו.
נמצא הרגיש בטעותו והתפלל על עצמו ועל אותם שהסכימו עמו ולכך נקיט להא באחרונה דלא דמי להנך תרתי שעשה מדעתו ונשאר עומד בדעתו גם אחר מעשה. ועוד נראה לי בס"ד דשניא הא מהנך תרתי דהנך גם מן השמים אפשר דלא הודו לו אבל בהא כתיב 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' והיינו שנרצה קרבנם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק הנזכר דכל החמשה דברים עשאם מדעתו לגמרי שלא נתייעץ בהם עם חכמים ושרים דהא לא כתיב 'וְיוֹעֵץ' אבל בהא דְּעִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן לא עשה מדעתו דוקא אלא נועץ בהם עם חכמים דכתיב (דברי הימים ב' ל, ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' משמע שעשה זאת בהסכמת חכמים ועצת רבים. וכן מפורש בדברי הרמב"ם הנזכר לעיל שכתב 'ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו למעשיו' עיין שם. אבל רובן של חכמים לֹא הוֹדוּ לוֹ ולהכי נקיט להא באחרונה ולא ערבינהו עם אידך חמש.
או יובן בס"ד נקיט להנך תרתי קודם כדי לסמכם עם ההיא דְּגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוא דאל יחשוב אדם מה ששלח למלך אשור וְסָתַם מֵי גִיחוֹן היינו מפני שסר בטחונו מהשם יתברך ח"ו זה אינו! דהא מצינו שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת כדי שיהיו בני אדם בוטחים בהשם יתברך ואם כן ודאי הוא היה לו בטחון בה' ומה שעשה הני תרתי היה לו טעם בדבר ללמד שלא יסמוך האדם על הנס לגמרי אלא יעשה מה שיוכל לעשות על פי הטבע, אך ודאי הוא עיקר בטחונו היה בהשם יתברך!
ונראה לי בס"ד דהנך תרתי אף על פי שהם לא הודו לו מכל מקום הוא וסייעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה יען כי הוא היה לו תשובה נצחת בזה לומר דודאי אני בטוח בהשם יתברך שיעזור אותנו ויצילנו מידי סנחריב אך האדם אין לו לסמוך על הנס לגמרי אלא כל מה שיוכל לעשות דבר הצלה בטבע יעשה! וכן מצינו גבי יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהבטיחו השם יתברך לשומרו ובודאי הוא בטוח בהשם יתברך עם כל זה (בראשית לב, יד) 'וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו' וגם שלח לו דברים של פיוסים, על כן חזקיהו המלך ע"ה נשאר עומד בדעתו בשתי דברים אלו אף על פי שהחכמים 'לֹא הוֹדוּ לוֹ' והראיה, דאחר שבטל סנחריב לא חזר ופתח את גיחון כי חשש פן יבא אויב אחר מה שאין כן הא דעיבר ניסן בניסן הוא הודה דלא יפה עשה וכמו שאמרו בכתובים.
והדבר הזה מפורש גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ד דביאת מקדש) וז"ל ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר (דברי הימים ב' ל, יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר (דברי הימים ב' ל, יט) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר הֳ' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' ונאמר (שם) 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שנרצה קרבנם עד כאן לשונו.
נמצא הרגיש בטעותו והתפלל על עצמו ועל אותם שהסכימו עמו ולכך נקיט להא באחרונה דלא דמי להנך תרתי שעשה מדעתו ונשאר עומד בדעתו גם אחר מעשה. ועוד נראה לי בס"ד דשניא הא מהנך תרתי דהנך גם מן השמים אפשר דלא הודו לו אבל בהא כתיב 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' והיינו שנרצה קרבנם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק הנזכר דכל החמשה דברים עשאם מדעתו לגמרי שלא נתייעץ בהם עם חכמים ושרים דהא לא כתיב 'וְיוֹעֵץ' אבל בהא דְּעִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן לא עשה מדעתו דוקא אלא נועץ בהם עם חכמים דכתיב (דברי הימים ב' ל, ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' משמע שעשה זאת בהסכמת חכמים ועצת רבים. וכן מפורש בדברי הרמב"ם הנזכר לעיל שכתב 'ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו למעשיו' עיין שם. אבל רובן של חכמים לֹא הוֹדוּ לוֹ ולהכי נקיט להא באחרונה ולא ערבינהו עם אידך חמש.
או יובן בס"ד נקיט להנך תרתי קודם כדי לסמכם עם ההיא דְּגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוא דאל יחשוב אדם מה ששלח למלך אשור וְסָתַם מֵי גִיחוֹן היינו מפני שסר בטחונו מהשם יתברך ח"ו זה אינו! דהא מצינו שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת כדי שיהיו בני אדם בוטחים בהשם יתברך ואם כן ודאי הוא היה לו בטחון בה' ומה שעשה הני תרתי היה לו טעם בדבר ללמד שלא יסמוך האדם על הנס לגמרי אלא יעשה מה שיוכל לעשות על פי הטבע, אך ודאי הוא עיקר בטחונו היה בהשם יתברך!