פרשנות מצטטת על דברים ב:כו

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר. וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק. ויש לעורר ראשונה באומרו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמרי למה לא ראה כי אם זה ולא מה שעשה למצרים ולאחרים. ב׳ אומרו ויגר מואב היל״ל ויגר בלק או וירא מואב ויגר מואב. ג׳ אומרו מפני העם מאד כי רב הוא למה לא יזכרם כי אם בשם עם ולא בשם בני ישראל. ד׳ למה כפל באומרו ויקץ מואב מפני בני ישראל ולמה שינה. ה׳ מה כוונת בני מואב בדברם אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל ולמה לא אמר ילחכו בני ישראל. עוד אומרו את כל סביבותינו למה לא אמר ילחכו אותנו. עוד באומרו כלחוך השור את ירק השדה למה שור ולא חמור. ועוד את ירק השדה ולא עשב השדה. ועוד באומרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא למה זכר זה בכאן ולא בתחלה ולמה בתחלה לא נזכר בשם מלך. עוד באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו׳ למה תאר מקום בלעם בכל אלו התוארים. כי היה די באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור לקרוא לו. עוד אומרו לאמר הנה עם יצא ממצרים וגו׳ למה לא המתין עד שיבוא ויאמר לו. ועוד אומרו והוא יושב ממולי היל״ל והוא יושב למולי. ועוד אומרו והנה כסה את עין הארץ מה כוונתו. ועוד אומרו ועתה מאי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני למה לא אמר כי רב כמו שאמר למעלה כי רב הוא. ועוד אומרו ואגרשנו מן הארץ ואגרשנו מפני היל״ל. ועוד הערות אחרות יאריך לזכרם ויתיישבו כפי דרכנו. אמנם י״ל והענין הוא שבלק היה חכם גדול כמו שאמרו בזוהר. והנה בראותו כי כל מלחמות בני ישראל היו שלא כפי הטבע כי אם בהשגחה לזה נתפעל וקבל התפעלות בעצמו עד שמרוב ההתפעלות לא היה נראה למלך ולזה לא תארו בשם מלך כי אם בשם בלק לבד וז״א וירא בלק עם היות שהיה קוסם גדול ידע מצד הקסם שלו שהוא הצפור כמו שאמרו חו״ל בזוהר וידע שכל מעשי ישראל הם למעלה מהטבע ולזה לא אמר העם סתם. והענין עם היות שקודם מלחמת סיחון ועוג כבר עברו ישראל על גבול ארץ אדום ושלחו מלאכים למואב ולבני עשו ועברו עליהם ולא הזיקום כמו שאמר בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון וגו׳ אעברה בארצך וגו׳ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער וגו׳. והנה קבלה ביד רז״ל שמואב היו כפלים מישראל והנה עד עתה היה חושב בלק שמלחמת ישראל היתה כפי הטבע ולזה ישראל עבר על מואב ולא נלחם בו. אמנם בראותו כל אשר עשה ישראל לאמורי שהיה קרוב בגבולו לזה נתפעל הרבה שיותר יתפעל האדם מן הנראה יותר מן הנשמע ולזה לא זכר מה שעשו למצרים ועמלק וכיוצא. ולפי שהמלך הוא כמו הלב שיתפעל במעט יגון ומכ״ש ברוב יגון לזה נתפעל בלק כאמור ונתפעלו גם העם מקצה ולזה ויגר מואב מפני העם כי רב הוא וגו׳ שהעם שראו זה נצחון האמורי נתפעלו והראו הענין בפועל ואמרו שישראל שנצחו את האמורי הם רבים מהם ולזה נצחו. אמנם הסבה העצמית והיראה שאין לה רפואה הוא ויקוצו מפני בני ישראל שהיו בני השררה שכל ענינם אלהי חוץ מן הטבע אמנם לא היו מראים זה הענין בפועל כי אם קצו בחייהם מזה. והנה בני מואב בחכמתם בקשו בכל יכלתם רפואה למחלתם כולה. ולענין הראשון שאמרו ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כנגד זה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה וגו׳ ירצה שמואב דבר עם זקני מדין בחכמה וזה שמדין היו אויביהם למואב כדרז״ל (במ״ר פ׳ כ׳) ולא רצו לדבר להם כל אשר בלבבם שהיו יראים מישראל אדרבה הראו עצמם שאין להם יראה אלא שהם מפחדים על מדין וז״א עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלומר אנו אין לנו פחד על עצמנו כי כבר עברו עלינו ולא נלחמו בנו. אמנם אין אנו מפחדים אלא עליכם ועל כיוצא בכם שהם סביבותינו שישראל עושים כמו השור לירק השדה שאינו אוכל כל העשבים מקצה כי אם הערב לו ועובר על המזיק לו כן ישראל עברו עלינו ועל בני עשו ויאכלו את כל סביבותינו ולז״א ירק הראוי לאכילה ולא עשב ולזה ראוי שתתגברו עמנו כמו שהם ג״כ מקובצים מהמון רב ולזה קראו אותם קהל ולא עם ר״ל שנקהלו ונתקבצו מאומות רבות. כי אין לנו פחד על עצמנו כי אם עליכם. וכל זה דברו מואב בחכמה לפי שמדין היו אויבים להם ולא רצו להראות להם שהיו יראים מישראל. וכל זה כדי שיבקשו רפואה לכי רב הוא. אמנם לבקש רפואה לויקץ מואב מפני בני ישראל לזה המליכו עליהם הקוסם הגדול שהוא בלק המבין בענין הצפור כדי להתנהג עמהם שלא כפי הטבע. וז״א ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא והנה גם בלק ידע שלא יוכל עליהם ולזה בקש לשלוח אחר בלעם שיעזרהו וז״א וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו וגו׳ ירצה שתואר מקום בלעם בכל אלו התוארים להראות ערמת בלק וחכמתו שאמר למלאכים הנה בלעם תמצאוהו בעיר פלוני הסמוכה לנהר פלוני ובמקום פלוני מן העיר. וכל זה להגיד ולהראות להם שהוא חכם ולא יצטרך אלא לעוזרו קצת וז״א פתורה וגו׳. ואומרו לקרוא לו הנה עם יצא ממצרים והנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי ירצה לדעתי שבלק בערמתו רצה להראותו לבלעם שמה ששלח אליו לעוזרו לקלל את ישראל הוא מצד שהם כל עניניהם הפך הטבע אע״פ שענינם הפך הטבע לא מצד גדולתם וצדקתם ודביקותם באל ית׳ אלא מפני כישופם וז״א הנה עם שהם פחותי הערך מצד עצמם אמנם הם מתנהגים בכשפים שלמדו ממצרים שהיו ערות הארץ. והנה כסה את עין הארץ. יירצה שעין הארץ הוא רמז על ארץ ישראל כמו שהעין הוא עומד במקום הגבוה בגוף כמו שאמרו חכמי הטבע שהוא כמו הצופה העומד במקום הגבוה שבעיר כך ארץ ישראל היא היותר גבוהה מכל הארצות ולזה קראה עין הארץ והכוונה להראות לו שסבת השתדלותו בזה הענין לא מצד היותו בצרה ופחד שלא יזיקוהו ודאי מזה הוא בטוח על עצמו שלא יזיקוהו וזה לפי שהוא יושב ממולי ולא אמר והוא יושב למולי אלא ממולי. ר״ל כבר הוא יושב מנגדי כלומר כבר עבר עלי ולא נלחם בי ואני בטוח ממנו אמנם השתדלותו בזה הוא שקניתי על הארץ החמודה מכל מלכי העולם כדברי רז״ל וכבר כבש וכסה עין הארץ שהיא א״י בכללה ואתה עתה לכה נא ר״ל עתה היא שצריך להשתדל בזה כי אם לא עכשיו אימתי שכבר כבש כל הארץ. וא״ת אתה שאתה אומר שאתה חכם וקוסם גדול למה לא הועילו קסמיך לז״א כי עצום הוא ממני ר״ל מצד איכותו ועוצם כשפיו שעלה ממקום חכמים גדולים שהיא ארץ מצרים ולזה אני מצד עצמי יש לי הדבר בספק אם אוכל אני ועמי להכותו ולגרשו מן הארץ וז״א אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ ר״ל שכל זה הוא כוונתו כדי שאגרשנו מן ארץ ישראל כנזכר לא לתועלתו. והנה אצלי כלומר מצד חכמתי לבדי הוא הדבר בספק אמנם אצל חכמתך הדבר בודאי שתוכל עליו כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳. ולזה לא נשענתי על חכמתי ושלחתי אחריך וגו׳ ואומרו וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ירצה לדעתי מה שאמר פתורה אשר על הנהר וגו׳ וכן עשו שהלכו ע״י קסם שנתן להם ובאותם הקסמים ויבואו אל בלעם ר״ל שלא שאלו על עירו ועל מקומו ועל ביתו כי אם בכח הקסמים שהודיע להם ידעו את מקומו אשר היתה רגלו. ובזה יובן אומרו ויבואו אל בלעם לא אמר ויבואו לפתורה או אל העיר בלעם אלא לרמוז למה שאמרנו:

דברי | ג דב'.

מדבר צין - קשה לר"י דע"כ מדבר צין לאו היינו מדבר פארן דמדבר צין בתחילת דרומה של ארץ ישראל כדכתיב באלה מסעי והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום וכתיב ונסב לכם הגבול מנגב וגו' והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע וקדש ברנע היינו פארן דכתיב בשילוח מרגלים וישלח אותם משה ממדבר פארן ובספר (יהושע י״ד:ז׳) כתיב שאמר כלב בשלוח אותי משה מקדש ברנע לרגל את הארץ וכן באלה הדברים כתיב ונבא עד קדש ברנע ומפרש מיד שלוח מרגלים ועוד דכמה מסעות היו ממדבר פארן עד מדבר צין דבסוף בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ובאלה מסעי כתיב ויסעו העם מחצרות ויחנו ברתמה א"כ רתמה היינו פארן וחשיב כמה מסעות עד מדבר צין וכן בין פארן לסיני מהלך י"א יום דכתיב אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע א"כ מדבר צין ופארן וסיני לאו הכל אחד ואור"י דהכל מדב' אחד וגדול היה דע"כ סיני היינו פארן דכתי' הופיע מהר פארן ובפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף לח.) דרשינן מפארן הופיע ממונן לישראל גבי שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ול"ג בריש מסכת ע"ז (דף ב:) מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן דהוה משמע דפארן היא אומה אחרת כמו שעיר אלא גרס מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן וסיני נמי היינו מדבר צין דכתיב מדבר צין היא קדש וסיני איקרי קדש דכתיב בספר (תהילים כ״ט:ח׳) קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש משמע דהיינו בשעת מתן תורה ומיהו קשה לר"י דהא מדבר קדמות היה מזרחה של ארץ ישראל כדכתיב (דברים ב׳:כ״ו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון וגו' שהיתה במזרח של א"י דכתיב (שם ד) בעבר הירדן מזרחה שמש ומדבר צין ופארן היינו בדרומה כמו שמשמע בפסוקים שהבאתי ואיך יתכן דמדבר קדמות היינו מדבר סיני:

וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):