פרשנות מצטטת על דברים ב:לא

וּלְטַעֲנַת מַה שֶׁדִּיְּקוּ בְּסִפְרֵי לוֹמַר שֶׁכִּבּוּשׁ חוּץ לָאָרֶץ קוֹדֶם כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ אֵין לוֹ דִּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאִם כֵּן אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג קוֹדֶם כְּבִישַׁת הָאָרֶץ הָיְתָה, לָזֶה שָׁלְלוּ טַעֲנָה זוֹ בְּמַאֲמַר אֲשֶׁר הִכָּה ה׳, פֵּרוּשׁ, מְשֻׁנֶּה כִּבּוּשׁ זֶה לְפִי שֶׁהָיָה בְּמַאֲמַר ה׳, כִּי הוּא אָמַר אֶל מֹשֶׁה עַל אֶרֶץ סִיחוֹן: ״וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ״ כָּאָמוּר בְּפָרָשַׁת דְּבָרִים (דברים ב:לא), וְגַם עַל אֶרֶץ עוֹג (דברים ג:ב) אָמַר ה׳ שָׁם: ״בְּיָדְךָ נָתַתִּי אוֹתוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ״ וְגוֹ׳. מֵעַתָּה ה׳ הִסְכִּים עַל הַקְּדִימָה. וְיֵשׁ גַּם כֵּן טַעַם בַּדָּבָר שֶׁלֹּא הָיוּ לִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי כְּבִישׁוֹת, אֶחָד שֶׁל הָאָרֶץ וְאֶחָד שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ, וְהִקְדִּימוּ שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה דָּוִד שֶׁלָּקַח אֲרַם צוֹבָה קוֹדֶם שֶׁהוֹרִישׁ הַיְּבוּסִי כָּאָמוּר שָׁם, לוֹמַר לָמָּה הִנַּחְתֶּם מִלִּכְבּוֹשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם. וְאַדְרַבָּה, כְּבִישַׁת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג הָיְתָה צֹרֶךְ כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ דֶּרֶךְ שָׁם לְכָבְשָׁהּ, וּכְבָר שָׁלְחוּ לוֹ דִּבְרֵי שָׁלוֹם לָתֵת לָהֶם מַעֲבָר דֶּרֶךְ אַרְצוֹ וְלֹא אָבָה. מֵעַתָּה אֵין תַּרְעוֹמֶת נֶגֶד שְׁאֵלָתָם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל.

ונפתח ד"א "הַחִלָם" בפתח גדול בעבור החי"ת שהוא אחריו וכן החלותי (דבר' ב לא)

86-88. וכל שעמד בפניהם מיד נתרז, שנ' את אימתי אשלח לפניך וגו'. וכ"ה בבבלי ל"ו א'. ופירש"י: נתרז. נתקלקל ברעי.³²כ"ה ברש"י שבעין יעקב. וכן באגדות התלמוד: נתקל[ק]ל ברעי. ובהוצאות שלפנינו ברש"י: מתקלקל מרעי. ובערוך ערך תרז: מיד נתרז. פי' מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח, ומשלח זמורה. וכתב בעה"ש שם על דברי רש"י הנ"ל: צ"ל מתחלחל מרעי. וטעה בזה, ורש"י נקט את לשון משנתנו במכות פ"ג מי"ד: נתקלקל בין בריעי בין במים. ובבבלי שם כ"ג א': קלה (= נתקלקל) בין הראשונה וכו'. ופירש"י שם: נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד (כלומר, לפני שהכהו) וכו'. ואף לפנינו פירושו: אימתי אשלח וכו', וכל שעמד בפניהם נתקלקל ברעי מחמת האימה,³³בחי' אגדות למהרש"א שם: "רש"י פירש דמלשון והמותי דריש ליה, ולא ידענא דא"כ מהיכא דריש ליה מאידך קרא וכו', ולולי פירושו נראת דמלשון אימה" וכו'. ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, ורש"י לא אמר כלל שמלשון והמותי דריש לה, אלא שפירש "והמותי לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו", כדי להסביר את פעולת ההימום על בני המעים, אבל תוצאות הפחד ידועות לכל, ורבינו רמזו במלים נתקלקל ברעי שהוא לשון המשנה במכות שהזכרנו בפנים, וברור שמפני האימה נתרזו, וכמו שיוצא מן הראייה שהביאו אח"כ. ופירוש הרד"ל בהגהותיו בסוף המסכת דחוק. וכל ברכים תלכנה מים.
ואשר לדברי הערוך, ברור שהעתיק ממקור של גאונים, כפי שמוכח מן הביטוי "ומשלח זמורה", והרי הוא בעצמו בערך זמר ד' פירש את הכתוב ביחזקאל ח', י"ז אחרת, ומדבריו כאן יוצא כפירוש אבן ג'נח ועוד³⁴עיין בספר השרשים לאבן ג'נח, ערך זמר וברש"י וברד"ק ביחזקאל שם. ליחזקאל הנ"ל. והגאונים ניסחו ע"פ המדרשות:³⁵תנחומא משפטים סי' י"ח, הוצ' בובר סי' י"ב. ובד' קושטא שם בטעות: התלתול. החלחול היה נכנס להם והיו מתרפין לפני ישראל, והורגין (כלומר, ישראל) אותן. ובילקוט: והיו מתריזין לפני ישראל.³⁶עיין בהערות בובר לתנחומא שם, הערה פ"ז. וכן בדב"ר הוצ' ליברמן, סוף עמ' 30: ר' יוחנן אמר חתלתו הכניס בהם הקב"ה והם מתעגלים, ולא היו יכולין לעמוד במלחמה והיו מתים. ואף "חתלתו" חלחול הוא, כמו שהראה לנכון בן חיים בס' ארץ ישראל ח"ד, עמ' 126, והגוים היו מתגעלים ומתלכלכין מן הצואה,³⁷כפירושו הנכון של ר"ח ילון ז"ל בספר רש"י, ירושלים תש"א, עמ' שט"ז ואילך. עיין מ"ש בהוספות והשלמות לדב"ר הוצאה שניה (ירושלים תשכ"ה), סוף עמ' 135 ואילך. אלא שבמדרשות דרשו כן מן הכתוב (דברים ב', ל"א): ראה החלותי תת לפניך, ופירשו "החלותי" שהכניס בהם חלחול, וכמו שאמר ר' ירמיה (מגילה ט"ו א'): ותתחלחל המלכה (אסתר ד', ד') וכו' שנצרכה לנקביה. ומכאן בא פירוש הגאונים הנ"ל, ולדבריהם אין מתחלחל אלא מתנפח, דוגמת קולית של מים המחולחלת (טבול יום פ"א מ"א, ועיי"ש מ"ב), כלומר, שנכנס רוח בהלל בעבועיה, ואדם מחולחל הוא כשכריסו מתנפחת מחמת הגַזים (הרוח) שבמעיו. וכן כותב הגאון בגיאוניקה, עמ' 4 (אוה"ג, התשובות, ברכות, עמ' 140): סבור היה בלבו שמוסכן הוא ומוחלחל, ואים ישהא עצמו מסתכן. והשלימו רבותינו בין לשון המקורות, ותכופות חלחול תחילת התרזה היא.

אוריש. כְּתַרְגּוּמוֹ אֲתָרִיךְ, וְכֵן הָחֵל רָשׁ (דברים ב'), וְכֵן וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי (במדבר כ"א) – לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין:

אשר מי אל וגו'. אֵינְךָ דוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתֶּדְרִין הַמַמְּחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, אַתָּה אֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג, – כְּדִכְתִיב (דברים ב') "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ", – הַרְאֵנִי מִלְחֶמֶת ל"א מְלָכִים: