פרשנות מצטטת על דברים ב:לז

על יד. אצל מקום וכן כל יד נחל יבוק (דברים ב׳:ל״ז):

וידיו לא שטף במים. לרבותינו בת"כ ובתלמוד פי' מאמר זה, בעוד שלא טבל מטומאתו, והוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמד שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים אבל לא פנימית האף והפה והאוזן ופי האשה שלמטה והקמטין. ויש לקרב דעתם על תיבת וידיו עצמו, כי מצאנו שנקרא הבע"ח בשם אבר פרטי שבו, כמו לא תשאר פרסה שהוא שם על כל הבהמה, וכן גוף האדם נקרא ע"ש אבר היד שבו, כמו (עזרא ז') כחכמת אלהך די בידך, חית ידך מצאת (ישעיה נ"ז). ובאמת הנפש עם הגוף הוא ככלי עם היד שבו, אף שעיקר התשמיש הוא הכלי עצמו, והיד אינו אלא כטפל אלי' לאחזו, מ"מ מבלעדי היד אין תועלת בכלי לבדו כי רק באמצעית היד נוכל להשתמש בכלי, ככה הנפש שהוא העיקר באדם, מ"מ בלעדי הגוף כמעט שאין תועלת בכל כחות הנפש לבדו, כי רק באמצעית הגוף יוכלו כחות הנפש לצאת מן הכח אל הפועל, לכן שפיר נוכל לכנות את כל הגוף בשם יד להיותו כלו כמו יד, אל נשמתו. ומצאנו עוד הוראת מלת יד על הדבר המתפשט ומתרחב בכמותו, כמו זה הים גדול ורחב ידים (תהלים ק"ה), וישימו לה ידים (מ"ב י"א) ר"ל מקום פנוי, ועל המרחיב גבול מדינתו אמר (ש"ב ח') להשיב ידו בנהר פרת, ושפת הים והנחל המתפשט בכמותו נקרא יד הירדן, יד הנחל (דברים ב'), [ובזה יש להבדיל בין שם מקום לבין שם יד שהוראתו גם כן מקום, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, שהמקום הוא המתקומם ר"ל מרחב המיוחד לדבר אחר הממלא אותו ושוכן עליו, אמנם שם יד על שטחיות הדבר המתפשט בכמותו (געריימיגער אֶרט), והונח שם יד על אבר האדם (האנד) ע"ש ההתפשטות וההתרחבות, שהוא הוא האבר המיוחד באדם אשר בו יכול לפשוט ולהושיט יותר מבכל האברים, גמול ידה הדה (ישעיה י"א) דתרגומו יושיט, ולזה יורה פעל ידה על הזריקה, וידו אבן בי, כי הדבר הנזרק מתפשט ממקום מנוחתו מרחק מקומי (וקרוב לומר שמענין זה לשון על יד ששמשו רבותינו (ריש נדה) באמרם מעל"ע ממעט על יד מפקידה, ופקידה ממעטת על יד מעל"ע, וכוונתם בלשון על יד התפשטות הזמני (צייטרוים) וטעמו הזמן היותר קצר שבשניהם מקצר וממעט את הזמן המתפשט בהמשכתו יותר ממנו, ופירוש רש"י שם דחוק מאד בזה, ואפשר שמזה הענין ג"כ יד ליד לא ינקה רע (משלי י"א) מלת יד הראשון הוא לשון עונש כמו יד ה' נגעה בי, ומלת ליד השני הוא על התפשטות המשכת הזמני, וטעמו אף שאנו רואים בעוה"ז רשע וטוב לו ויצליח בכל אשר יעשה, הנה עונש מעשיו הרעים מאריכין לו עד בא יומו אחר עבור המשכת זמן חיי גשמיותו, ותרגומו (דער באֶזעוויכט ענטגעהעט דער שטראפע ניכט) גם בזה דברי המפרשים דחוקים). והנה בכל שטחית החיצוני שבגוף האדם הוא מתרחק ומתפשט בענינו, חוץ מן האיברים המיוחדים שיש להם תוך ופנימית שמצד מקיפיהם הם כרוכים מקופלים ומצומצמים בכמותם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ואחרי שמבואר שהאדם מתואר ע"ש אבר היד שבו, שפיר נוכל לומר כי לא יתואר בשם זה רק חלק הגוף המתרחב ומתפשט בו, לא על חלקי אבריו שהם מצומצמים בענינם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ויתורגם ידיו (פרייע קאָרפערטהיילע), ואחרי שכל דבר שאינו כרוך ומקופל אבל הוא מופשט בשטתו כלו גלוי לעין ההכרה שאין בו ענין נעלם ומקופל, לכן אמרו רבותינו מה ידיו בנראה אף כל הנראה פרט לבית הסתרים, ולדעתם יתורגם ידיו (זיכטבארער קאֶרפערטהייל), ובזה דעת רבותינו מבוארת על לשון המקרא עצמו:

כי חשבון עיר סיחן. אמר ר׳ שמעון בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה ^כאר"ל יש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראויין לכתוב בתורה שאין צורך להם, ואף גם ראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם. , וכן זה, כי חשבון עיר סיחן היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ"מ, אלא לפי שאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה, ליתי סיחן ליפק ממואב וניתו ישראל וליפקו מסיחן, והיינו דאמר רב פפא, עמון ומואב טהרו בסיחן ^כבכלומר ע"י סיחן טהרה ארצם לישראל, כי במואב כתיב והוא נלחם במלך מואב, ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע י"ג ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקחשיב ואזיל, וכתיב בסופו יתר ממלכת סיחן, אלמא סיחן כבשה לארץ בני עמון, ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצו מארנון ועד היבק אלמא ארץ בני עמון היא, והם מסיחן כבשוה דכתיב ביה וירשו את ארצו מארנון ועד היבק, אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום, כל זה הוא לשון רש"י, וכל האריכות הזאת נראה שבא לפרש מ"ש עמון ומואב טהרו בסיחן, דמשמע שע"י סיחן בא להם לישראל ארץ עמון ומואב, ובאמת כאן בענין מצינו רק שסיחן לקח ממואב, אבל שלקח מעמון לא מצינו בענין כאן, וא"כ כיון שסיחן לא לקח מעמון ממילא לא באה לישראל ארץ עמון, ואדרבה מצינו בפ' דברים כשחזר משה על ענין פרשה זו סיים בדבריו שם (ג' ל"ז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ולכן האריך רש"י לבאר דבאמת גם ארץ עמון בא להם לישראל ע"י שכבשה סיחן מקודם, ומסיחן באה לישראל, וכמו שהביא ראיות מפסוקים שונים. ומה שאמר משה רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כונתו על מה שנשאר בידם, היינו מה שלא לקח סיחן מהם, וזהו שכתב רש"י בסיום דבריו, אבל מה שנשאר בידם לא לקחו כלום, וזה באור רצוי ומקובל בדברי רש"י, ותמיהני בכלל על שלא מצאתי לא' מן המפרשים שיבאר דבריו. –
והנה כי כן קשה לי טובא על מש"כ בס' כפתור ופרח סי' מ"ז דמה שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחן, לאו דוקא שניהם אלא קאי רק על מואב ולא על עמון, יען כי בעמון כתיב (דברים) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ואם היה סיחן לוקחה היה מותר להם לקרב להם ולכבשם כמו חשבון, ומ"ש עמון ומואב הוא משום דאחים היו לכן לא הקפיד לקראם שניהם אף דקאי רק על אחד כמו שלא חש לומר על ארץ סיחן ארץ עוג כי אחים היו ג"כ, עכ"ד, ותימא גדולה לומר, כי לשון שבא כמה פעמים בגמרא יבא לא מדוקדק ומכוון, וגם לא העיר מדברי רש"י ע"פ באורנו למעלה שלפי"ז הלשון עמון ומואב מכוון ומדוקדק מאוד.
ודע דמ"ש במס' ידים פ"ד מ"ג [והובא באיזו מקומות בגמרא] דגזרו על ארץ עמון ומואב לחייבן בתרומות ומעשרות כא"י, לא איירי בארץ עמון ומואב שכבשו עולי מצרים ונטהר ע"י סיחן כמבואר הכא, דההיא א"י גמורה היא, ונקרא עבר הירדן, רק הכא איירי במה שלא כבשו עולי מצרים מעמון וכמש"כ למעלה, ורק מדסמוכין לא"י גזרו עליהן חיוב תרומות ומעשרות כא"י, ולענין חיוב שביעית באלה הארצות עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וברמב"ם וכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. .
(חולין ס׳ ב׳)